כמה הרבה אנחנו משתמשים בביטוי הזה 'גילוי לב'. מה מקורו? האם תמיד היה מטפורה? אני לומדת את הגמרא וקוראת :על כל המתים כולן – קורע טפח, על אביו ועל אמו – עד שיגלה את לבו. (מועד קטן כב ב)
ומגלה שגילוי לב – כפשוטו. אני לא כל כך מצליחה לזהות מי החכם שאומר זאת בתוך המארג הסתמאי, אולי רבה בר בר חנה הביא את הדברים באחד ממסעותיו לארץ ישראל.
יש פה תביעה שהיא יותר מהלכתית לחשיפה שיש בה סוג של השפלה .
מאין אני לומדת זאת – ממסכת סוטה. שם קורעים את בגדי האשה שנחשדת בניאוף ומגלים את ליבה – חושפים את שדיה.
"וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה" (משנה סוטה א ו)
האדם האבל על הוריו והסוטה חולקים את גילוי הלב. כאן במועד קטן, הוא קורע את בגדיו, ושם במשנת הסוטה הכהן קורע את בגדיה עד שהוא מגלה את לבה.
יש כל כך הרבה אבל ואלימות בפרימה ובקריעה. ההזדהות עם הסבל וההשפלה של האישה מסמנים את גבולות ומרחב האבל על הקרוב ביותר – את עצמך, וליבך המגולה.
(תודה לארי אלון על הקישור לסוטה)
