כמה הרבה אנחנו משתמשים בביטוי הזה 'גילוי לב'. מה מקורו? האם תמיד היה מטפורה? אני לומדת את הגמרא וקוראת :על כל המתים כולן – קורע טפח, על אביו ועל אמו – עד שיגלה את לבו. (מועד קטן כב ב)
ומגלה שגילוי לב – כפשוטו. אני לא כל כך מצליחה לזהות מי החכם שאומר זאת בתוך המארג הסתמאי, אולי רבה בר בר חנה הביא את הדברים באחד ממסעותיו לארץ ישראל.
יש פה תביעה שהיא יותר מהלכתית לחשיפה שיש בה סוג של השפלה .
מאין אני לומדת זאת – ממסכת סוטה. שם קורע הכהן את בגדי האשה שנחשדת בניאוף ומגלה את ליבה – חושף את שדיה לעיני כל הקהל.
וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה (משנה סוטה א ו)
האבל על הוריו והסוטה חולקים את גילוי הלב. כאן במועד קטן, קורעים. ושם במשנת הסוטה הכהן הוא שקורע.
יש כל כך הרבה אבל בפרימה ובקריעה. ההזדהות עם הסבל וההשפלה של האישה מסמנים את גבולות ומרחב האבל על הקרוב ביותר – את עצמך, וליבך המגולה.
(תודה לארי אלון על הקישור לסוטה)
