הרפורמות הדתיות של יהוידע הכהן ובן חסותו המלך היתום יואש – נפסקות מיד עם מותו של יהוידע. המאבק על המונותאיזם אינו נפסק, העצבים והאשרים צצים ומופיעים שוב, ונעבדים כמו תמיד, והפעם – ללא מוראם של יהוידע וכהניו. `ההתדרדרות` הפולחנית כה גדולה עד שהנביא והכהן זכריה בן יהוידע נרגם במצוות המלך, בחצר בית יהוה!
בהתאם לתורת הגמול הקפדנית של דברי הימים – הענש אינו מאחר לבוא. על עזבו את יהוה נענש המלך יואש במחלה קשה וסופו שנרצח על ידי קושרים זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית – ולא נקבר בקברי אבותיו המלכים. לכותבי דברי הימים אשמת המלך והעם היתה ברורה, אך לא כך סברו חז"ל.
שני הפסוקים המספרים לנו על רצח זכריה הפכו לאגדה שפותחה וסופרה בהרבה מאד נוסחים ובה מובלעות עמדות אמביולנטיות כלפי כל הסיפור. שאלת הסיבות לחורבן הטרידה את הדרשנים והם לא חששו לבקר את אותו זכריה בן יהוידע ולהאשימו ביהירות התנשאות ובמיוחד בקנאות דתית :
כל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו וחטאת לדורו.
וממי אתה למד? מזכריה, שנאמר (דברי הימים ב` כ"ד) כ) וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם
וכי מעל ראשי העם היה הולך ?
אלא, שראה עצמו גדול מכל העם :חתן המלך וכהן ונביא ודיין ;
התחיל מדבר גדולות ואומר להם (שם) לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם
מיד : ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן במצות המלך… (מדרש רבה קהלת – פרשה י פסקה ה)
חזל בהמשך מזכירים נביא אחר יחזיאל שמו, המוזכר בדברי הימים – `אבל יחזיאל לא עשה כן, אלא : וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה בְּתוֹךְ הַקָּהָל[1]. מהו בְּתוֹךְ הַקָּהָל? שהשווה עצמו לקהל.
`מימי לא פסעתי על ראשי עם קדוש` – כך אומר רבי אלעזר בן שמוע בהסבירו במה זכה לאריכות ימים – (בבלי מגילה כז ב). הענוותנות כערך חשוב הנמצא בתשתית של הוויית בית המדרש נלמדת מארוע כה נורא של רצח כהן ונביא שהביא זאת על עצמו. עד כדי כך גדולה ההתנגדות לרדיקליות רוחנית.
מנהיג רוחני המתבצר בעמדה רדיקלית – מביא לשפיכות דמים. כמו בפרשת העגל. הסיפור בדברי הימים כד מהדהד ודאי את עמדת אהרון מול עמדת משה בפרשת עגל הזהב.
חזל מספרים (איכה רבה פרשה ד, ירושלמי תענית ד ובמקורות רבים נוספים)שכשרצחו את זכריה לא כסו את הדם, והדם נשפך על האבן – אולי אבן השתיה? בכל אופן, כשרב הטבחים נבוזרדן ראה דם רותח על מפתן בית המקדש, שאל את אנשי ירושלים למקורו של הדם . אנשי ירושלים שידעו כי הדם הוא דמו של זכריה שלא הפסיק לרתוח עשרות שנים, שיקרו ואמרו שמדובר בדם קרבנות, נבוזראדן הביא קרבנות והדם המשיך לתסוס, ואז התוודו אנשי ירושלים "הוי אדוני, מה נאמר ? בושנו מאד ממעשנו. איש היה בקרבנו ושמו זכריהו, כהן ונביא לה`. ואותו הרגו ביוה"כ בבית ה`, כי הוכיחנו ויקומו עליו ויהרגוהו, וזה הוא דמו אשר יענה בנו לפניך ". נבוזראדן מחסל את הצעירים והצעירות ילדים וילדות רוצח את אנשי הסנהדרין, ושורף ספרי תורה – והדם ממשיך לרתוח. לבסוף הוא פונה לדם ומבקש : "זכריה טובים שבעמך איבדתי רצונך שיאבדו כולם, מייד נח הדם."
לכאורה – אנשי ירושלים מתוודים על אשמתם, אבל מובלעת כאן האשמה חמורה כלפי הנקמנות הקנאית שהביאה למעשה לחורבן ירושלים. הדם הרותח והמפעפע בחצר בית ה` הוא סמל לחוסר יכולת הסליחה ההשלמה וההכלה של דורות של מטיפים קנאיים. ובסיפור מורגשת התקוממות עממית רבה נגד המטיפים שאינם נחים ומוכיחים את העם השכם והערב עד שבסוף נמאסות ההטפות, ההאשמות, הפיכת השומעים לחוטאים ללא תקנה וללא מחילה, עד כי דמם רותח בהם והם הורגים את הכהן-נביא ביום קדוש, סימן שיש בעם התנגדות למעשי שליחיו ויחסם של אלה אל העם. דהיינו – מסתתר כאן רובד של מחאה חברתית מול מעמד המנהיגות הדתית.
לעומת העמדה האמביולנטית של חז"ל, הנצרות רואה בזכריה דגם קדום של ישוע. בכמה מקומות בברית החדשה נזכר זכריה כנביא שנרצח, זכריה אומר לפני מותו –יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ: ואת הדרישה הזאת דורשת הברית החדשה – `אוֹי לָכֶם כִּי־בוֹנִים אַתֶּם נְפָשׁוֹת עַל־קִבְרוֹת הַנְּבִיאִים וַאֲבוֹתֵיכֶם הָרְגוּ אוֹתָם… מִדַּם־הֶבֶל עַד־דַּם זְכַרְיָהוּ אֲשֶׁר נֶהֱרַג בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת אָכֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם דָּרוֹשׁ יִדָּרֵשׁ מִן־הַדּוֹר הַזֶּה`. (לוקס יא ).
למרות הצגתו של זכריה כמרטיר וכקדוש, אני סבורה שהביקורת של חז"ל על יהירותו התנשאותו של זכריה ודרישת הדם שלו – מוצדקת.הדם הרותח המבקש לעצמו עוד ועוד דם מסמל מאז ועד היום את דורשי הנקמה צמאי הדם .
לצערי הרב מאד, קולם הרבה יותר חזק ונשמע מקול המחאה השפוי של חז"ל.
[1] דבה"י ב כ יד
