אפוד מגן – מילה כל כך מדוברת בהווייה הישראלית. חיילים לבושי אפודים נראים על כל סוגי המסכים המקיפים אותנו, והיום גם ב 929 פגשתי את האפוד של גדעון.
מכל השלל שבזזו איש ישראל מהמדיינים עושה גדעון משהו שנקרא אפוד, מציג אותו בעירו, בעפרה, וכל ישראל זונים שם אחריו כדברי המספר המקראי.[1]
כ –50 פעם מוזכרת המילה אפוד בתנ"ך. יצאתי למסע מזורז להבין מהו אותו אפוד שעשה גדעון. על פניו, מתוך הטקסט אפשר להבין שמדובר בחפץ עשוי יציקת זהב, שהוצג בעפרה. אפשר אולי להבין כי כל ישראל זנו אחרי האפוד הזה מתוך מצוקת הנהגה , מניחה שעבורם האפוד היה תחליף למנצח עצמו.
ברוב הפעמים בהן מוזכר האפוד בתנך הוא קשור לבגדי הכהן הגדול. כנראה שהיה זה מעין ווסט /אפודה עם קשירה שנלבש על חזה הכהן הגדול ועליו הניחו את החשן. התיאור המפורט והמרהיב של האפוד הזה שעשוי זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר עם אבני שהם משובצות זהב נמצא כמובן בספר שמות פרשת פקודי פרק לט, ובמקומות נוספים.
הפעם הראשונה שהאפוד מוזכר בנביאים ראשונים הוא בספור האפוד של גדעון, אבל הוא מופיע מספר פעמים נוספות כמו בספור על אותו איש מהר אפריים שעושה לו אפוד – כנראה בגד כהני -ותרפים ופסל ומסכה – ומקים לו מקדש – (פרק יז), ספור נוגע ללב על הרצון להקים מקדש מקומי עם סימני אהל מועד. מקדש של איש אחד וכהן של איש אחד.
שמואל הקטן משרת את ה` חגור אפוד בד – מה ששוב מקשר אותנו לבגדי הכהן הגדול, ובכלל בספר שמואל הכהנים מכונים `נושאי האפוד`. כך מכונים גם כהני נב `נושאי האפוד` שנרצחו על ידי דואג האדומי במצוות שאול. דוד מבקש מאביתר הכהן `הגישה האפוד` – והם מבצעים כנראה טקס של שאילה באורים ובתומים – דוד שואל בה` שעונה לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל.
אני מתרשמת שמדובר בחפץ בעל תכונות מאגיות שמייצר קשר עם האל. כמו ה – IPAD ודומיו המייצרים תקשורת מסוג אחר. ונזכרת שדוד מכרכר ורוקד לפני הארון חגור אפוד בד, ללמדנו מתוך השימוש במילה איפוד – שמעשהו של דוד הוא כמעשה כהן גדול.
איך מתרגמים הפרשנים את המושג הזה? אני רואה שאונקלוס לא מתרגם, רק כותב `איפודא` , כך גם תרגום יונתן. כאשר תרגום יונתן רוצה לדבר על איפוד שאינו קשור לקדושה הוא מוסיף את המילה צלם וכך אנו מקבלים את יצור הכלאיים – `צְלַם אֵפוֹדָא `.
גם התרגומים הלועזיים הנסמכים על הוולגתה, ועל תרגום השבעים משאירים את המילה `אפוד`, וכך נותרנו עם המשמעות הסתומה / ברורה מהדהדת קודש וכהונה של חפץ מאגי שנוצק מזהב שניבזז. נראה שמעשה יציקת העגל נרמז פה גם בשל האפוד המרמז ומצביע על דמותו של אהרון הכהן , וגם בשל הזהב הניצוק לתבנית כלשהיא – אלא שגדעון יוצק אפוד ולא עגל כך שאני נותרת עם התהייה.
אני מציעה להתבונן בתמונת הפסל המרשים של המצביא אוגוסטוס. הפסל שגובהו כשני מטרים נמצא במאה ה 19 בוילה רומאית, שסבורים שהייתה הוילה של אשתו. הפסל נמצא כיום במוזיאון הותיקן. כנראה העתק של פסל ברונזה, שעשה טיבריוס לבוד אביו המאמץ אוגוסטוס.
מה שחשוב זה השריון העליון שעליו – המתאר את הקרבות בהם ניצח,ואת האלים שעזרו לנצחון.
יכול מאד להיות שזה מה שעשה גדעון – יצק מעין שריון מזכרת עם תאורי קרב ונצחונות. סוג של אנדרטת נצחון.
וכאשר מת גדעון – סגדו לחפץ הזה שהזכיר להם את הנצחון הגדול על המדיינים.
הפרשנים שלנו (רשי ואחרים) גם הם סברו כך, `להיות לזכרון על תשועה גדולה`, כך כותב רשי, ואחרים אומרים שיצק מעין מלבוש זהב – לזכרון ולעדות על גודל הנצחון. ורק אחרי מותו – זנו ישראל, מה שמובן – ומהדהד את הכמיהה למנהיג הנעדר בספור העגל.
וכך כתב אברהם בן הרמבם בתשובה לשאלה – מה הסיפור עם האפוד הזה
שאלה: ילמדנו רבנו מה ענין האפוד שעשה גדעון עד שקרה על ידו מה שקרה. יורנו אדוננו.
תשובה גדעון לא עשה האפוד שיהיה עבודה זרה ויעבדו לו אלא שיהיה לעצמו זכרון בתוך ישראל והיה זה משגה ממנו, שגיאות מי יבין. ואירע על ידו המכשול הגדול בעבודת מי שעבד לו מישראל, ואם כי לא היה מתכון לכך. וכתב אברהם ביר` משה זצו"ל. (שות אברהם בן הרמבם
—————————————-
[1] שופטים פרק ח
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהֹוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם: וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ: וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם: וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ: