הבית והחצר, האילן והמעיין – תהילה פ״ד|יונה ארזי ועפרה שפי

״מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת״ שרים בני קורח, מלווים בנגינת הגתית. ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי״.

לכאורה, כיסופים עד כלות הנפש, געגוע שנדמה כמוות.

תהילה פ"ד נדמית  במבט ראשון כקול יחיד או קולות רבים  המבטאים געגוע להסתופף – לעמוד על סף בית אלוהים.  מתחילתה ועד סופה  מתארת התהילה את דרכם של עולי הרגל – במקרה הטוב, ושל הגולים במקרה הרע – לעבר מקום אחד  המכונה בתהילה ציון. או ליתר דיוק – הכל מכוון לעבר מפגש עם האלהים בציון.

בית אלוהים, המשכן והחצר הם  לתפיסת התהילה מקור של  חום  והגנה  והם הדימויים העיקריים המייצגים את ה` לבדו, המכונה בתהילה אל חי,  יהוה אלהים צבאות, ואלהי יעקב.  האלוהים הזה, מצומצם כולו בתוך בית  משכן או חצר.

לעומת המבנים הדי קשוחים האלה, נמצאים בתהילה דימויים וסמלים חיים. המובילים אותנו לסיפור תיאולוגי מקביל המתקיים מתחת לאוירה הכה מונותאיסטית שבתהילה.

הסובייקט  החולה חיוור ונוטה למות נמצא בניגוד גמור לאל החי . צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים, אומרת תהילה מ"ב בדיוק כמו בתהילה שלנו; הצמא הזה מדומה בתהילה מ"ב לאילה העורגת למים, וגם כאן בתהילה פ"ד הצמא לאלה מובע  בערגה ליהוה צבאות בעצם לאלה בדמות  צבאות או צביות השדה הנוכחות בשיר השירים (ב` ז) : הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. אלה הן אלות אהבה, אלות חיים המסוגלות להעיר ולעורר את כוחות הבריאה והפריון. לתמוך בלידה, ולרפא חולים.

בעקבות הצביות והאיילות המשוטטות בשדה אנו עוברות  "בְּעֵמֶק הַבָּכָא" ,  ופוגשות בבכאים הם אילנות או `אילניא` כפי שמתרגם יונתן.  בשמואל ב` ה מסופר על פלישתים  הנלחמים בדוד, דוד שואל בה` וזה נותן לו אות  לניצחון על ידי רשרוש בעלי עצי הבכאים^[1] – שהם עצים, כמו למשל אלת המסטיק הנוטפת שרף ועליה מרשרשים^[2]. מכאן אנו מסיקות שעמק הבכא המופיע בתהילה הוא מקום מורכב.  כנראה, חורשה קדושה בה צומחים אלות או אלונים ^[3] , ושהיו בה מקדשים או מזבחות^[4]. למקום זה היו באים לבכות לבקש ולהתפלל. בחורשה זאת, מקננות ציפורים, הבונות את קיניהן על המזבח, כמו זה שבנה אברהם, ועבורן החורשה והמזבח מהווים בית : " גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת …":   המסע בעמק הבכא, עמק העצים הקדושים, והתפילה לאלות ולצביות השדה, מחייה את נפשה של  בעלת התהילה כגשם מרווה הממלא את המעיינות והברכות.  אך היא יודעת שהחורשה הקדושה תושמד בקרוב לא לפני שיכנו אותה "אָהֳלֵי רֶשַׁע" (פסוק יא).  והמסע בעמק הבכא יהיה אכן מסע בעמקי הבכי. האילנות השתולים על מעיינות ובְרֵכות מהדהדים את העץ השתול על פלגי מים בתהילה א` או בירמיהו יז<sup>[5]</sup>  , בירמיהו הוא מבורך, ובתהילה א` אשריו,  ובשניהם העץ הזה, שבעתיד ידומה לגבר הצדיק  – עושה פרי.  האילנות עושי הפרי, הצבאות והציפורים – כולם מייצגים את האשרה  ופולחנה, כגן עדן, שלאמיתו של דבר לא פסק להתקיים עד חורבן בית ראשון, כפולחן של חיים  עושי פירות – כסמל לבריאה והולדה.  בתהילה שלנו כל זה מיוצג על ידי ההליכה מֵחַיִל אֶל חָיִל.  מתנובה לתנובה מקטיף לקטיף ומפריון לפריון^[6]. בהבשלת הפירות אצורה אנרגית החיים – היא אותו "אל חי" המוזכר בפתיחת התהילה. האל החי   הוא האשרה הקדומה הנטועה על פלגי מים, ונותנת את פריה – חֵילָה בעיתו.

לא עוד.

מצעד ה` צבאות – מצעד הצביות, אלות קדומות ועזות, הוחלף בצדיקים המתפללים בבית ה` – בציון. הריפוי ייעשה על ידי קריאת תהילות, אולי התהילה הזאת עצמה, בליווי הגיתית.

לאחר שכוחות הריפוי של האשרה, והידע הקשור אליהם, שכלל רפואת עשבי מרפא ומי מעיין חוסלו כליל, נותר רק האדם הבוטח בה׳ , רק הוא ייכון. הממלמלים תהילים באוטובוס, בחדר המיון, ובבתי הקברות – משתמשים באופן הריפוי היחיד שנשאר למאמיני ה׳ לבדו. שרידי הרינה הקדומה שליוותה את מעשה הרפואה הקדום, הפכו לתהילות, שהאומר אותן לא זו בלבד מאמין שה׳ יושיע לו אלא מייצר בתוכו פנימה כוחות החלמה אמוניים מיטיבים ומרפאים.  

שירת בני קורח גוועת ברטט חרישי, המלווה ברעידות המיתר האחרונות של הגיתית, ורק אלוהים יעזור לחולה או ליולדת .

הערות

^[1] כג) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהֹוָה וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים:(כד) וִיהִי בשמעך כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהֹוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים:

^[2]  היא אלת המסטיק שמענפיה נוטף שרף בעל ריח חריף. פירוש זה מתייחס למשמעות המילים: "ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים" – שיח נמוך זה מכסה את העמקים שבהרי יהודה ומהווה מלכודת לצבא העושה דרכו שם, מחד גיסא ומסתור לאויב האורב לו, מאידך גיסא. עלי הצמח הגלדניים מרשרשים למרחוק ומגלים את הדורכים עליהם.לאמתו של דבר, ניתן לייחס תכונות אלה לכלל שיחי הבתה והגריגה היםֿתיכונית… רבים מהפרשנים סבורים שעל שם ה`בכאים` נקרא המקום `עמק הבכא` (תהלים פד ז. (זהר עמר, שם הספר: צמחי המקרא : בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי מקום ההוצאה: ירושלים שם ההוצאה: הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים  שנת ההוצאה: 2009 עמוד: 197).

^[3] בדומה לאלון מורה או לאלוני ממרא. בראשית יב (ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרץ; בראשית יג- (יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:

^[4] (יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:

 ^[5] תהלים פרק א – (ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: ; ירמיהו פרק יז – (ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ: (ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

^[6] עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם; (יואל ב כב)