הזוגיות הטרנסג'נדרית של משה ואלהים

 (לקוראי האתר: הקטע הצבוע באדום לקוח מתוך ההפניה שהפניתי מהפייסבוק לאתר זה)

היה משהו רע במיוחד בפוסט הפסימי "האזינו האזינו: יהיה רע!" שהעליתי כאן אתמול. לא טוב לסיים כך את השבוע, ולכן, לקראת שבת ולקראת סוף ספר דברים ב"מחלנים 929", אני מעלה כאן פוסט נחמה מרגיע שסימנו "ואף על פי כן יהיה טוב".

פרשת "האזינו" האכזרית והיפה היא הפרשה הלפני אחרונה מתוך 54 פרשיות התורה. לו הייתה "האזינו" הפרשה האחרונה בתורה היינו מאבדים כל תקווה. למזלנו הרב זיכנו משה רבנו בפרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג א) למזלנו הרב זכינו במנהיג עוקף אלוהים כמשה שעד עצם היום הזה לא כהתה עינו ולא קם כמותו. עד עצם היום הזה מסרב מנהיג זה להיכנע לרוע לבו של האל "יהוה", ולהשלים עם רוע גזירותיו. על פי תוכניתו הזדונית של יהוה היתה התורה צריכה להסתיים בפרשת "האזינו" המכונה בפי הפרשנים כפרשת "וזאת הקללה". רגע לפני מותו שינה משה את התוכנית הזדונית הזאת, ועל אפו וחמתו של יהוה הפך את קללותיו לברכות, ובירך אותנו בפרשת "וזאת הברכה" שעיקרה "ואף-על-פי-כן יהיה טוב…".

כיצד הערים משה על יהוה ועשה לו את תרגיל חייו רגע לפני מותו? – קראו על כך בפוסט המצורף "הזוגיות הטרנסג`נדרית של משה ואלהים". פוסט זה איננו קל והוא דורש התעמקות ועיון במקורות מספרות המדרש והקבלה. הוא עלול לגזול למעלה מעשרים דקות מזמנכם היקר וכדאי לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם נכנסים לפרדס הטובעני הזה. אם החלטתם בכל זאת לקפוץ ראש לים התורה התובעני יהיה עליכם להקליק על ציורו של אנגר (1811) המופיע בתגובה הראשונה לפוסט זה. על פי הפשט מתאר הציור את האל יופיטר (זאוס) ואת הנימפה תטיס, אמו של אכילס. לעומת זאת, על פי הדרש, הרמז והסוד יתברר לכם שמשה ואלהים הם הזוג השמיימי המתואר בציורו של אנגר מלפני מאתיים שנה.

הרבה למעלה מזה: הזוג השמיימי משה ואלהים איננו סתם זוג שמרני משעמם אלא זוג טראנסג`נדרים אקטיביים במיוחד. לפעמים תהיה משה היפה בנשותיו של אלהים הקשוח, ולפעמים הוא יהיה בעלה הגברי והשרירי של אלהים הנשית והענוגה…

שבת שלום

 

 

ואף על פי כן יהיה טוב

לו הייתה האזינו הפרשה האחרונה בתורה היינו מאבדים כל תקווה. למזלנו הרב זיכנו משה רבנו בפרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". [1] למזלנו הרב זכינו במנהיג עוקף אלהים כמשה שעד עצם היום הזה לא כהתה עינו ולא קם כמותו. מנהיג שסירב להשלים עם רוע הגזירה האלוהית – ברגע האחרון הוא שינה את התוכנית המקורית, ועל אפו וחמתו של אלוהינו בירכנו בברכת "וזאת הברכה", שעיקרה "ואף-על-פי-כן יהיה טוב…".  

עד הרגע האחרון עשה משה ככל אשר ציווה אותו האל. הוא למד מפיו את השירה הזאת ולימדהּ אותנו מילה במילה, לקיים מה שנאמר וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[2] מיד לאחר מכן ציווה אותו אלהים: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה…".[3]

אבל אז, בצעד חסר תקדים, החליט משה לא לקבל על עצמו את רוע הגזירה האלוהית. הוא החליט לדחות את קִצו בשעה ארוכה, ועל דעת עצמו הקהיל אותנו פעם נוספת, ובירך אותנו בשפע של ברכות טובות הכתובות בפרשת וזאת הברכה. בצעדו זה, ניטרל משה לעד את מוחלטותה של הקללה האלוהית.

 אלהים כאשתו של משה ומשה כאשתו של אלהים

מנין שאלהים היא אשתו של משה? – שנאמר: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים"[4] –  משה, על-פי המדרש, הוא "איש האלהים", כלומר בעלה של האשה ששמה אלהים. "למה נקרא שמו `משֶׁה אִיש הָאֱלֹהִים`? – מה האיש אם מבקש להפר נדרי אשתו מפר, ואם מבקש מקיים, שנאמר `אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ`,[5] כך משה אומר להקב"ה: `קוּמָה השם … שׁוּבָה השם` ".[6] [7]

הזֹהר[8] מרחיב את הדיבור על המדרש הזה, ומתאר את משה כבעל הבית (מאריה דביתא) ואת אלהים כ"כלת משה".[9] כבעלה של אלהים יש למשה סמכות בלעדית להקים או להפר את כל נדרי אשתו. משה הוא "כאדם שגוזר על אשתו ועושה רצונו.[10] אם ירצה משה להקים את אלהים ממקומה יצווה: `קומה השם!`, אם ירצה להושיבה יפקוד `שובה השם…".

ארבעים ושתיים פרשות מלווה אותנו רבנו משה מדי שנה בשנה. משמות עד וזאת הברכה. ארבעים ושתיים פרשות אלו מתפרשות על פני זמן מסופר של ארבעים שנה. רק בפרשה האחרונה וביום האחרון של השנה הארבעים הפך משה להיות "איש האלהים". מדוע לא לפני-כן?

מדוע לא נקרא משה "איש האלהים" כבר בפרשת שמות כאשר ביקש אלהים לראות את פניו מול הסנה הבוער? ומדוע לא כשעלה למרום והתייחד עם אלהים באינטימיות כזו שאף מלאך לא זכה לה?

ומדוע לא בסוף ארבעים היום והלילה האינטימיים, בפרשת כי תשא, לאחר שמצא-חן בעיני אלהים והפעיל עליו את כל קסמיו ושכנע אותו לשוב מחרון אפו ולגנוז את תוכנית ההשמדה של בני-ישראל? ומדוע לא בפרשת קורח לאחר שנפל על פניו פעמיים, ועצר בגופו עוד שתי תוכניות חיסול-עם אלוהיות? מדוע לאחר כל גילויי החן והקסם הללו לא נקרא משה "איש האלהים"?

התשובה, כמו כל תשובה, מונחת בגוף השאלה, שכן בכל המקרים הללו היה על משה לתפקד כאשה, ולנקוט בכל התכסיסים הנשיים של מציאת-חן כדי לשכנע את אלהים לבטל את רוע גזירותיו. בכל המקרים הללו היה על משה להיות "היפה בנשים".  

"`היפה בנשים` זה משה שנמשל למעולה בנשים".[11] למה נמשל משה למעולה בנשים? כי הנביאים נמשלו כנשים, ומשה הוא גדול הנביאים. "ולמה נמשלו הנביאים כנשים? לומר לך מה אשה זו אינה מתביישת לתבוע צרכי ביתה מבעלה, כך הנביאים אין מתביישים לתבוע צרכיהן של ישראל מן אביהם שבשמים".[12] ארבעים שנה היה על משה לתפקד כאשתו היפה ביותר של האל הזועם. את כל קסמיו הנשיים הוא למד להפעיל כדי למצוא-חן בעיניו וכדי שיבטל את גזירותיו הרעות.

היפה בנשים הופכת להיות "איש האלהים"

הַגִּידָה לִּי: שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה? אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם? שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ? – אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים (שיר השירים א`, ז`-ח`)

אמר משה: ריבונו של עולם, הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מי ומי הרועים שאתה מעמיד על בניך… `הגידה לי שאהבה נפשי` – אומה שאהבם נפשי, שנתתי נפשי עליה איכה תרעה בימי מלכויות, איכה תרביץ בצהרים בשעבוד מלכויות?… `שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך` – שלא יראו בניך שצרתן צרה, ויטו מאחריך וידבקו בעדרי חבריך. באותה שעה אמר הקב"ה למשה: אתה אומר לי איכה תרעה איכה תרביץ חייך אם לא ידעת סופך שיש לך לידע. שנאמר אם לא תדעי לך היפה בנשים. (שיר השירים רבה א`, מ"ד)

כמה שעות לפני שהפך משה להיות בעלה של אלהים, הוא היה עדיין אשתו היפה הַמְּצֻוָּה לקלל את בניה בקללת האזינו. היפה בנשים אהבה את בניה עד מוות וקשה היה לה להיפרד מהם בקללות, אבל היא אהבה גם את אביהם שבשמים, ומרוב אהבתה אותו נאלצה לקלל את בניה את כל קללות השירה הזאת…

עם תום הקללות הקשתה היפה בנשים לאהובה את הקושיות הנוראות הללו: הגידה לי: שאהבה נפשי איכה תרעה? איכה תרביץ בצהרים?! שלמה אהיה כְּעֹטְיָה על עדרי חבריך?!? – ריבונו של עולם, הואיל ואתה מסלקני מן העולם הגידה לי מי ומי הרועים שאתה מעמיד על בניך שאהבה נפשי. אומה זו שאהבה נפשי איכה תרעה בשדות המוקשים האינסופיים שאתה עתיד לפזר לפניה? איכה תרעה בצהריים בשדות החרוכים מן האש הקודחת באפך ויוקדת עד שאול תחתית ואוכלת ארץ ויבולה ומלהטת מוסדי הרים? הגידה לי…

הגידה לי: כל הגדיים והטלאים שאהבה נפשי איכה ירעו בין החורבות החרוכות? זה עתה קיללתי אותם בשמך בקללת "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם",[13] ואף לימדתי אותם היטב את הקללה הזאת, לקיים את "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל",[14] והבהרתי להם בשמך הגדול שפירוש "אַסְפֶּה עלימו רעות חִצי אֲכַלֶּה בם" הוא "לא אשאיר שום רעה בעולם שלא אביא עליהם, ולא אניח חץ שלא אהיה יורה בהם"[15] – ריבונו של עולם, איכה ימצאו בניי שאהבה נפשי נתיבי חילוץ בין כל רעות העולם שתביא עליהם ובין כל חִצֵי העולם שתירה בהם? איכה לא יברחו לרעות בשדות זרים? איכה לא ידבקו בעדרי חבריך האלים פעור, בעל, מולך ועגל הזהב? הגידה לי… ".

אלהים, כדרכו בקֹדש, התחמק מקושיותיה של היפה בנשים ואמר: "אם לא תדעי לך, היפה בנשים, סופך שתדעי מי ירעה את בנייך אחרי מותך". סתם ולא פירש. בנקודה זו החליט משה להפסיק להיות היפה בנשים, והראה לאלהים שגם הוא יכול להיות בעל הבית. עם תום הקללות ציווה עליו אלהים להיפרד מצאן מרעיתו, וללכת להר נבו. שם, כך הבטיח לו, יתייחדו שניהם לשם ייחוד קודשא, ושם הוא ימות בחיקו מיתת נשיקה. אבל משה לא עלה מיד להר נבו. הוא החליט לעשות מעשה על דעת עצמו, ולברך את בני-ישראל סמוך למותו. הברכה המבורכת הזאת ביטלה את קללת האזינו, ומשה הפך לאיש האלהים הגוזר על אשתו ומאלצה לעשות כרצונו.

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני-ישראל לפני מותו – הוא העניק להם את הפרק היחידי בכל התורה שיש בו רק ברכות בלתי מאולצות[16] ואין בו אפילו קללה אחת. את בני שבט ראובן בירך משה בברכת "יחי ראובן ואל ימֹת"[17], ואת בני יהודה בברכת "שְׁמַע ה` קוֹל יְהוּדָה". ללוי אמר משה "בָּרֵךְ ה`חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה", לבנימין "יְדִיד ה` יִשְׁכֹּן לָבֶטַח", וליוסף "מְבֹרֶכֶת ה` אַרְצוֹ". לזבולון וליששכר הוא אמר "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ", לגד "בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד", לדן "דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן", לנפתלי "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה`", ולאשר "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלו"ֹ. "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל", בירך משה לבסוף את כל השבטים כאחד, "מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה`".

אשריך ישראל – מי כמוך עם מבורך על-ידי משה איש האלהים, שאפילו ברכה אחת שלו איננה מאולצת ואיננה מותנית. אפילו "אם בחקותי תלכו" אחד לא קוטע את רצף ברכותיו של איש האלהים. אפילו לא "`והיה אם שמוע תשמעו"… "יהיה טוב!" וזהו. כה בירך משה.

התורה הייתה עלולה להסתיים בקללת "יהיה רע" של האזינו, אבל למשה הייתה תוכנית מגירה סודית שהייתה אמורה לנטרל את הקללה הזאת. רק סמוך למותו היה משה מסוגל להוציא לפועל את תוכנית המגירה שלו ולהפוך לבעל הבית.

רק הידיעה הצלולה על מותו הסופי הקנתה לו בעלות על אלהים. רק הידיעה הצלולה שאין לו מה להפסיד. זה יתרונו הגדול של בן התמותה על אל האל-מוות – אין לו מה להפסיד לפני מותו והוא יכול לומר את המילה האחרונה…

 

 

[1] דברים ל"ג, א`

[2] שם ל"א, י"ט

[3] שם ל"ב, מ"ט-נ`

[4] דברים ל"ג, א`.

[5] במדבר ל`, י"ד – מפסוק זה עולה כי יש לבעל סמכות להפר את נדריה של אשתו, ומכוח אותה

סמכות יכול משה להפר את גזירותיו של אלהים.

[6] במדבר י`, ל"ה-ל"ו

[7] מדרש תהלים מזמור צ` (מזמור תפילה למשה איש האלהים)

[8] "…`משה איש האלהים` – בעל האשה, בעל המטרוניתה, כמו שכתוב `אישה יקימנו ואישה

יפירנו`, שהרי `כלת משה` כתוב.. משה ודאי איש האלהים היה ורצונו עשה בביתו, כמו שאתה אומר `אישה יקימנו`, זה הוא שכתוב `ויאמר משה קומה יי `, `ואישה יפירנו`, זה הוא שכתוב `ובנחה יאמר שובה יי `, ודאי רצונו עושה בעל הבית (האשה), ואין שימחה בידו, כבן אדם שגוזר על אשתו ועושה רצונו…" (מתורגם מתוך זֹהר בראשית ויחי דף רל"ו, עמ` ב`)

[9] רא/יה, למשל, זֹהר חלק ג` דף קמ"ח, ע"מ א` `היום שבו ירדה השכינה הוא היום שבו היא התחתנה במשה, וזהו שכתוב "ביום כלת משה" – כלת משה ממש!` (מתורגם)

[10] ראי/ה בזֹהר המצוטט בהערה הקודמת

[11] "העמק דבר" לדברים ה`, כ"ד, על-פי שיר השירים רבה פרשה א`, פסקה מ"ד

[12] שיר השירים רבה פרשה א`, פסקה מ"ד

[13] דברים ל"ב, כ"ג

[14] שם ל"א, י"ט

[15] על-פי פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות לדברים ל"ב, כ"ג

[16] ראי/יה למשל, כל ברכותיו של בלעם

[17] דברים ל"ג, ו`. כל הציטוטים בפסקה זו מהמשך הברכה בפרק זה (דברים ל"ג)