סיר הבשר – הכמיהה אליה (שמות טז)
התמרמרויות העם במסע המדברי הפכו לסמל לעורפו הקשה של העם, ולניסיון של משה, של האל ושל המחבר של ספר שמות, להראות תהליך חינוכי אידיאולוגי שעובר העם כפוי הטובה, כביכול, על ידי מחנכיו הדגולים. אבל, מתחת לרדאר של הצנזורה ההגמונית, מתחת לשליטתו הבלעדית של בעל העט(פאלוס) המקראי, מביאה המחברת המקראית את הסיפור האחר, שכדי לפצחו ולהבינו, יש לקפוץ מעבר לאידיאולוגיה של הטקסט (כפי שכינתה זאת החוקרת שריל אקסום).
מהו באמת "סיר הבשר"? ברבות הימים הוא הפך למונח המסמל מצב בטוח ומשחית, שבני אדם בורחים אליו, והוצג כנטייה אנושית-יהודית שלילית. אבל בכמה מקומות בטקסט ניתן לראות סתירה בין הפרשנות האידיאולוגית שהוחדרה באופן מניפולטיבי לגבי סיר הבשר, לבין הטענה המהותית שהתבטאה במונח זה. אז נכון, העם טוען שהוא רעב – אבל נפשו ונשמתו יבשים. (במדבר יא). ומשה מבין בדיוק למה העם מתכוון, ומדוע נחווה "היובש", כשהוא עונה לה` באותו הפרק – " האנוכי הריתי את העם הזה.. אם אנוכי ילדתהו, כ תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את התינוק…"
משה מבין – העם רוצה אם מגוננת בחיקה, העם רוצה רחם מזינה ורכה, והחזון הרוחני הזכרי והקשיח שהוא מנסה להשליט, בשם אלוהיו, איננו מצליח לספק לעם צרכים אלו. לאור טענה זו של משה מתבהרת משמעותו האמיתית של סיר הבשר, כפי שהחוקרת אילנה פרדס חשפה אותה – זהו סמלה של האם הרכה והמזינה. מכאן שזהו סמלו של החזון הרוחני-אמוני שהביאה עמה מרים, מנהיגת האופוזיציה למשה, חזון שהושתק על ידי משטר משה (כפי שניתן היה לראות בשירת הים במאמר הקודם). לכן נפש העם יבשה – שהרי יסוד המים, סמל הנקביות, סמל האם הגדולה של העם, סמלה של מרים – נגזל ממנו במשטר הפחד הזכרי שמנסה לכפות משה.
משה מספק בשר משמיים, ומים מהסלע, אבל הבעיה היא לא באמת אוכל ומים במובנם הפשוט. הסלע הוא התחליף המוצע על ידי משה לסיר הבשר – לבשרה הרך ולשד המתמסר של האלוהות-האם. אך הסלע זיכרי וקשה -לא מזכיר כלל את השד האימהי הנובע חלב, ולכן גם המים אינם מספקים. לכן העם ממשיך להתמרמר, ממשיך למרוד, ממשיך להתרוקן ממשאביו הרוחניים והנפשיים, וממשיך להתייבש ולמות, טיפה אחר טיפה, במדבר המענה.
