זמן קצר לאחר הטבח והביזה בשכם חזרו בני יעקב אל זירת הפשע על מנת `לרעות את צאן אביהם בשכם`[1]. יחד עם צאן אביהם הם רעו גם את צאנם הבזוז של הטבוחים. לאחר כמה ימים שלח יעקב את יוסף לראות את `שלום אחיו` ואת `שלום הצאן`[2]. יוסף, נער יפה וחולמני במיוחד, תעה בשדות שכם, והמשיך לבקש את אחיו עד שמצא אותם בעמק דותן.
כשראו האחים מרחוק את יוסף, שנוא נפשם, הם אמרו זה לזה: `לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו`[3]. יוסף בכה והתחנן על נפשו: "חוסו עלי אחי ורחמו על לב יעקב אבינו. אל תשאו את ידיכם עלי לשפוך דם נקי כי לא חטאתי לכם"[4]. ראובן ניסה לעמוד בפרץ מול האחים המתלהמים, והציע בתור פשרה לפשוט את כתונת הפסים מעל יוסף ולהשליכו לבור.
שלושה ימים ושלושה לילות נותר יוסף בבור ללא מים וללא אוכל, והאחים המשיכו לרעות את הצאן ולהתווכח על גורלו. שמעון, לוי, גד ודן ניסו להורגו, ואילו ראובן, יהודה וזבולון ניסו למנוע זאת מידם. בסוף היום השלישי עברה במקום שיירה של סוחרים ישמעאלים, והאחים הסכימו להצעת פשרה, לפיה יימכר יוסף לישמעאלים תמורת עשרות זוגות נעליים[5]. במהלך המשא ומתן עם הסוחרים הישמעאלים המשיך יוסף להתחנן על נפשו, "והיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד מאחיו כדי שיתמלאו עליו רחמים"[6]. לשווא.
לאחר שהתרחקה השיירה שחטו האחים שעיר עזים, וטבלו בדמו את כתונת הפסים. אחר כך מיהרו לבית אביהם, ובדרך תאמו ביניהם גרסה אחידה, ושיננו היטב, על מנת שלא ייכשלו בלשונם, ולא יינקשו בשינונם, ולא יאמר פיהם דבר שלא ברצונם.
כשהגיעו הביתה החביאו את הנעליים במחסן, ונופפו מול אבא את כתונת הפסים והדם, ואמרו `הכר נא`, ושאלו במרמה: `הכתונת בנך היא?` `טרוף טורף יוסף`, צעק יעקב, `חיה רעה אכלתהו`.
עשרים ושתיים שנה יתאבל יעקב על יוסף. עשרים ושתיים שנה ינחמוהו עשרת בניו ניחומי מרמה נבזיים. משנה לשנה הם ישכללו את עוצמת השקר – אף אחד לא ישבור את קשר השתיקה. גם בינם לבין עצמם לא ידברו על הפשע – עשרים ושתיים שנה ישמרו אמונים לסינדרום ה"במרמה" של בני יעקב.
רק כעבור עשרים ושתיים שנה, כשיהיו נתונים בצרה, יסכימו להודות בחדרי חדרים, ולומר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"[7].
שנים רבות לאחר מכן ייקבע הנוסח "אבל אנחנו חטאנו" כעיקר תפילת הוידוי של יום הכפורים[8]. "אבל אנחנו חטאנו" על משקל "אבל אשמים אנחנו", כלומר אמת, אנחנו חטאנו. מאוחר יותר יתפתח נוסח זה לתפילת הוידוי העיקרית של יום כפור – "אלוהינו ואלוהי אבותינו – תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך יי אלוהינו ואלוהי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל אנחנו חטאנו. אשמנו, בגדנו, גזלנו…"
————————————————————————————
המרמה הנבזית של בני יעקב הביאה לעולם את יום כפור, הלוא הוא יום העצב והאבל השנתי על העוול האנושי שאנו מעוללים לאחינו, אחיותינו, אבותינו, אמותינו, ילדינו ובני/בנות הזוג שלנו. מסורת עתיקה זו מתוארת כבר בספר היובלים:
"ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף בדמו, וישלחו אל יעקב אביהם, ויהי בעשירי לחודש השביעי… על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאתיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם, לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה"[9].
על פי מסורת ספר היובלים כל החגים כבר היו בשמים בעת בריאת העולם, ונחוגו על ידי המלאכים. אירועים משמעותיים שהתרחשו במהלך חייהם של גבורי ספר בראשית גרמו לחגים השמימיים לרדת ארצה. חג השבועות – חג הברית – ירד לעולם ביום שבו יצאו נח ובניו מהתיבה ונראתה הקשת בענן[10]. חג הסוכות – חג השמחה – ירד לעולם בהילולת שמחתם הגדולה של אברהם ושרה לאחר הולדת יצחק[11]. פסח ירד לעולם ביום שבו נעקד יצחק[12], ושמיני עצרת ביום שבו שב יעקב לבית אל[13]. לעומת כל החגים הללו שירדו מן השמיים, עלה יום כפור מתוך הרוע הארצי והאנושי, שהגיע לשיאו ביום שבו שחטו בני יעקב שעיר עיזים, וטבלו בדמו את כתונת הפסים של יוסף.
יום הכפורים אינו יום חג אלא יום תענית ועצב. אין הוא יום חג של מלאכים, אלא, יום אבל של בני אדם. יום זה נועד לבני ישראל לזכרון ולתזכורת – תזכורת לעוולות הבלתי פוסקות שאנו מעוללים זה לזה בכל דור ודור, וזכרון לעוולת העוולות שהתחוללה ביום שבו שחטו עשרת בני ישראל שעיר עזים וטבלו את כתונת יוסף בדמו.
————————————————————————————-
אגדת ספר היובלים העבירה את מרכז הכובד של יום כפור מהציר שבין האדם למקום לציר שבין האדם לחברו. יום כפור המקראי מתואר כיום שהטקס המרכזי שלו הוא טקס כפרה וטיוח[14] קולקטיבי של כל עוונות בני ישראל[15]. טקס זה סובב סביב שני שעירי עזים – האחד שעיר חטאת והאחר שעיר לעזאזל. כל אחד משני השעירים הללו מטייח בדרך אחרת את כל חטאי בני ישראל – השעיר לעזאזל נושא עליו לארץ גזירה את כל עוונות בני ישראל, ואילו שעיר העזים לחטאת נשחט על ידי הכהן הגדול (אהרן), המביא את דמו אל מבית לפרוכת, ומזה את דמו על הכפורת, ומכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם.
השילוב המקראי של שעיר עזים והמון דם מביא בהכרח לידי כפרת חטאים. שילוב זה מהווה הזמנה למדרש של ספר היובלים על אחי יוסף ששחטו שעיר עזים וטבלו בדמו את כתונת יוסף. גם השעיר הנשלח לארץ גזירה מזכיר מאד את יוסף הנשלח על ידי אחיו לארץ גזירה. בני יעקב מנסים לחפות על שליחתו של אחיהם לארץ גזירה על ידי טבילת כותנתו בדם שעיר העזים. יום החיפוי של בני יעקב נהפך להם ליום כפור – יום של עינוי ואבל על חטאיהם.
לפחות ארבע מאות שנה לאחר התגלותו של ספר היובלים תתגלה המשנה, ובה יימצא כתוב: "יום הכפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו"[16]. יום הכפורים של המשנה יהפוך להיות יום שלא כדאי להגיע אליו ללא ריצוי החבר הפגוע. כאשר בעבירות שבין אדם לחברו מדובר אין טעם לכל טקס הכפרה והטיוח של יום הכפור, אם לא נעשתה לפני כן פעולה אישית ואינטימית של ריצוי החבר או החברה הפגועים.
————————————————————————————–
במדרש ישנן שתי מגמות – המגמה האחת היא לסלוח לחטא עשרת בני ישראל ולראות בהם בעלי תשובה אמיתיים, שעוונם התכפר[17]. לעומת זאת, ישנה מגמה אחרת שעל פיה עוונם של עשרת בני ישראל לא התכפר מעולם, והוא תלוי ועומד עד עצם הימים הללו. יש קשר בין מגמה זו לבין מדרשים מאוחרים יחסית הקושרים את עוונם של עשרת בני ישראל עם מותם של עשרת הרוגי המלכות. במדרש משלי אנו מוצאים: "אמר רבי יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף" (מדרש משלי (בובר) פרשה א סימן יג). מיד בעקבות דברים אלו מופיע מאמר המחמיר עוד יותר עם חטא האחים: "אמר רבי אבין: הוי אומר נפרעו עשרה מכל דור ודור ועדיין אותו החטא קיים". (שם שם) על מאמר זה כותב ישעיהו ליבוביץ: "אין מדובר במקרה החד פעמי של עשרת התנאים הגדולים שנהרגו על קדוש השם על ידי המלכות, אלא בכל דור ודור בישראל, ואפילו בימינו אנו, יש תמיד עשרה צדיקים הנענשים ונהרגים בעוון אותו פשע של מכירת יוסף" [18].
המסורת הקושרת את עוון עשרת בני ישראל עם עונש עשרת הרוגי מלכות מקבלת מימדים מזעזעים באגדה הבאה: "… נתן הקב"ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים, והתחיל בספר בראשית והיה לומד עד שהגיע ל`ואלה המשפטים`, וכיון שהגיע לפסוק `וגונב איש ומכרו מות יומת` מיד צוה למלאות פלטירו (ארמונו) מנעלים, ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל, ובאו לפניו והושיבן בקתדראות של זהב. אמר להם עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט. אמרו לו אמור. אמר להם ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו? אמרו לו התורה אמרה מות יומת. ענה ואמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, אמרו לו אמור למה, אמר להם על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם ועתה שאינם בחיים אתם תשאו עון אבותיכם"[19].
אגדה ברוח זו עברה עיבוד לקינת "אלה אזכרה" המהווה חלק מתפילת סליחות בתפילת מוסף של יום כפור. קינת "אלה אזכרה", כפי הנראה, מצביעה על הקשר הגלוי היחיד, בספרות הקאנונית, בין עוון מכירת יוסף לבין יום כפור…
————————————————————————————————————————————————————-
פרשות "וישב" ו"מקץ" שבהן מתואר פשע מכירת יוסף ותוצאותיו מזוהות בתודעתנו עם חנוכה. בלילות החשוכים והארוכים של פרשת אלו יש לנו נטיה לברוח אל אורות הניסים שארעו ליוסף ולחשמונאים, לרקוע חזק ברצפה ולגרש חושך של יוונים או מצרים או פלישתים או עמלקים. התרגלנו להתעלם מהעובדה שפרשות אלו חושפות את החושך שלנו הבוקע מתוך הפשעים החמורים אשר חוללו בני ישראל הקמאיים…
[1] בראשית לז יב
[2] "לך ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" – בראשית לז יד
[3] בראשית לז כ
[4] צוואת זבולון ג א-ב מתוך צוואות השבטים (הספרים החיצוניים כרך א ספר א, בעריכת אברהם כהנא עמוד קפד)
[5] "ויקחו את מחירו ויקנו נעלים להם ולנשיהם ולבניהם" – צוואת זבולון פרק ב פסוק ב (כהנא קסד)
"ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנ` על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" – פרקי דרבי אליעזר (היגר) פרק לז
[6] בראשית רבה פרשה צא סימן ח
[7] בראשית מב כא
[8] ראי/ה תלמוד בבלי יומא פז ב; וראי/ה על כך אצל אלבוגן, "התפילה בישראל" עמוד 113
[9] ספר היובלים לד יב-יט
[10] על כן הוקם וייכתב בלוחות השמים כי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה. ויעש כל החג הזה בשמים מיום הבריאה עד ימי נח עשרים וששה יובלות וחמשה שבועות שנים וישמרוהו נח ובניו… (ספר היובלים ו יז-יח)
[11] ויעש חג שמחה גדולה בחודש ההוא שבעת ימים אצל המזבח אשר בנה בבאר שבע. ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא, והוא ראשון עשה חג הסכות בארץ… על כן הוקם בלוחות השמים על ישראל כי יהיו עושים את חג הסכות שבעת ימים בשמחה… (ספר היובלים טז כ-כא+כט)
[12] על פי המסופר בספר היובלים (פרק יז פסוק טו ואילך) הוחלט בשנים עשר לחודש הראשון (ניסן) לנסות את אברהם בנסיון העקידה. למחרת, השלושה עשר לחודש השכים אברהם למקום העקידה והגיע לשם בחמישה עשר לחודש הראשון (טו ניסן). לאחר העקידה שב אברהם לבאר שבע, ואנו קוראים כך: "ויחג את החג הזה בכל השנים שבעה ימים בשמחה ויקרא לו חג יי כפי שבעת הימים אשר הלך וישב בשלום. וכן הוקם וייכתב בלוחות השמים על אודות ישראל וזרעו לעשות את החג הזה שבעת ימים בשמחה" (היובלים יח יח-יט) – שבעת ימי הפסח, לפיכך, חופפים לשלושת ימי ההליכה אל הר המוריה, יום העקידה, ושלושת ימי השיבה לבאר שבע.
[13] "ויעש שם (יעקב) עוד יום אחד, ויקרב בו ככל אשר הקריב בימים הראשונים (שבעת ימי הסוכות), ויקרא שמו עצרת כי נוסף היום ההוא, ולראשונים קרא להם חג. וככה ייראה להיות, וכתוב הוא בלוחות השמים על כן נגלה לו לעשות ולהוסיף אותו לחג על שבעת הימים. ויקרא שמו עצרת…" (היובלים לב כז-כט)
[14] לכפר בעברית זה לטייח או לחפות. ראי/ה למשל אונקלוס על תיבת נח, שתרגם את "וכפרת אותה" ל "ותחפי יתה", מלשון חיפוי. (בראשית ו יד)
[15] על הטקס ראי/ה ויקרא פרק טז
[16] משנה מסכת יומא פרק ח משניה ט
[17] בעיוניה על פרשת "מקץ" (עיונים חדשים בספר בראשית עמ` 332-333) מייצגת נחמה ליבוביץ את המגמה הסלחנית ומפתחת מדרש (בראשית רבה פרשה צב סימן ט) שעל פיו התחרטו האחים חרטה מלאה על מעשיהם, וממילא באה להם כפרה מוחלטת.
[18] (ישעיהו ליבוביץ, בתוך "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" עמו 146).
[19] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תלט
