וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים מָרָה – קהלת ד' | יונה ארזי

שַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים  אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.

 וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ  – וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם:

שוב ושוב שב קהלת ומצביע על המעשים הנעשים תחת אור השמש. תחת אור השמש הבוהק נעשקים אנשים – אבל למרות שכולם רואים זאת, אין מי שינחם ואין מי שיתקן  כי מעשי העושק, כך מסתבר הם מעשים של אלה שבידיהם הכח.  אין מנחם חוזר ואומר קהלת,  אין מנחם….

מה הם בדיוק מעשי העושק שנעשים תחת השמש, ומדוע  אין מי שינחם? האם מדובר ב`סתם` עשק כלכלי או שמא מדובר בסיפור ייחודי.  הפרשנים נאחזים בסיפור מקראי[1]  אודות   שלומית בת דברי , שילדה בן לאב מצרי. הילד הזה, רב עם ילד אחר, קלל את ה`שם` – ונענש בסקילה.  חז"ל הרחיבו את הסיפור והוסיפו ששלומית בת דברי נאנסה על ידי מצרי שהרג את אישה, ושהבן נחשב לממזר, אחד שלא יבוא בקהל ישראל עד עולם[2].

לפי חז"ל, ילד אחד אמר לילד של שלומית  `אתה ממזר`  `אתה אחר`  `אתה זר` והפגיעה היתה כל כך חזקה כל כך גוזלת זהות, כה עושקת ומנשלת, כה ממיתה – שגרמה לו לקלל את ה` ולהיסקל.  העושק בסיפור הזה סובב באמת סביב גזילת זהות.  `זהות אינה ישות נתונה, אלא מושג נרכש. היא נבנית באופן תהליכי-דיאלקטי. היא אינה חלק ממבנה המציאות, אלא הבניה בתוך המציאות`[3].  גזילת תחושת השייכות, והקביעה החברתית – מימסדית  השרירותית שלעולם את או אתה  הנכם זרים נתונים לבזוי ולהשפלה, מייצרת את הכאב ואת הדמעה, דמעת אלה שזהותם מובנית כאחר, זר, מסומן כמעשה של גזענות.[4]

במסה `הלכה ואגדה` מביא ח. נ. ביאליק כחלק ממהלך מחאה  סמוי נגד ההלכה והזרוע הרבנית שלה, את פרשנותו של אחד `דניאל חייטא`. ל`דמעת העשוקים`[5]. דניאל חייטא  אינו רב חשוב או ראש ישיבה, הוא סתם דניאל החייט, כנראה ממזר. אחד שלעולם לא יהיה שייך.  במדרש מחאה נועז אומר דניאל חייטא שהעשוקים הם ממזרים. שהוריהם אמנם חטאו, אבל במה חטאו הבנות והבנים?  דניאל מוסיף ואומר שהעושקים הם בעלי הכח – הסנהדרין, הממסד הדתי שקובע מי שייך ומי לא שייך , מי פסול ומי ראוי, מי בפנים ומי בחוץ, גזענות ובדלנות  מעצבות זהות ללא אפשרות בחירה, זהות שנובעת מכוח הכפייה שביד העושקים.(ללא ספק מהדהד פה גם סיפורו האישי של ביאליק כילד יתום מוכה).

דניאל חייטא אינו מסתפק במחאה כנגד הממסד. מה עם אלוהים, הוא שואל. ואלוהים מסתלק למקומו מתכנס עם עצמו ועונה  את התשובה המעצבנת והצפויה – מה אני יכול לעשות, `לא בשמים היא`, נתתי לכם תורה, תסתדרו אתה,  אולי פעם באחרית הימים המציאות תהיה זוהרת כולה כמנורת זהב, ואז יימחק אות הקין מעל מצחם של הממזרים העשוקים.

ובאמת, איפה שערי הדמעה הפתוחים תמיד?  מה משמעותה של האימרה החזל"ת הכה ידועה :"ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו"?[6] איפה ההבטחה האלהית כי תפילתם של העשוקים והמעונים נשמעת, כך שואל הזהר ובעקבותיו  הפרשנים/המקובלים. האומרים במפורש שיש מקום לטענת העשוקים, העניים  הממזרים המסכנים.

אבל, מסתבר שלא נמצא  פתרון לממזרים העשוקים, אפילו שערי הדמעה הפתוחים תמיד ננעלו לפניהם. ולמרות שיש ביד שופטי הארץ ושריהם לתקן כי יש להם כח – כפי שאומר הפסוק "מיד עושקיהם כח" –הם אינם עושים זאת. פעמיים `אין להם מנחם"  – תלויים בין שרירות הלב של השופטים והשרים – ובין האטימות השמיימית השולחת אותם לאחרית הימים ולמנורות זהב – המסמלות גם את סמל המדינה העתידית – מדינת ישראל.  מולה הם עומדים ודומעים עד עצם היום הזה.

***

"שני סמלים משמעותיים נאבקים זה בזה במהלך 70 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל   – סמל המנורה וסמל הממזרים. האחד, מעצם מהותו, מסמל את האור, השני מסמל חושך אפל.

כשהוקמה המדינה הייתה באוויר הישראלי תחושת אופוריה שגרמה לרבים להאמין כי העם היושב בציון יאיר לא רק לעצמו אלא אפילו לגויים.  ככל שחלפו השנים נחשפת האמת החשוכה  – סמל הממזרים מאפיל על אור המנורה.

המנורה, אמנם, ממשיכה להיות סמלה הרשמי של המדינה, אך כל ממשלות ישראל  –  מימין ומשמאל  –  הורידו אותה לקרן זווית במרתף המקדש השלישי  הבלתי גמור של מדינת ישראל.  מקדש בלתי גמור זה הוא ההיכל ההומניסטי דמוקרטי של מדינת ישראל. במקומו הולך ונבנה כאן מקדש רבני, ובמקום המנורה הוכנס להיכל צלם הממזרים.  

צלם הממזרים הוא כרטיס הביקור של מדינת ישראל הרבנית והאנטיריבונית שהולכת ונבנית לנגד עינינו. צלם הממזרים הוא גולת הכותרת של הפונדמנטליזם הרבני הכופה את תפיסת `מיהו יהודי` שלו על העם היהודי בעולם כולו." (ארי אלון, מתוך טקסט שבכתובים על `הלכה ואגדה`)

ה ע ר ו ת

[1] ויקרא פרק כד

י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:

(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:

(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה: פ(יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:

[2] יש לומר שממזר במקרא – אינו במשמעות שחזל ייחסו לו.(ילד שנולד לאישה נשואה שלא מאישה) לא ברור אם במקרא מדובר בנושא מום כלשהו, או מישהו מ`עם זר` או מישהו זר בכלל. 

(ב) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהֹוָה: ס(ג) לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהֹוָה: ס(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם(דברים כג)

[3] דודי מחלב – הרהורים על זהות, באתר הקשת הדמוקרטית

[4] מאחר שהזהות, כאמור, אינה חלק מהמציאות, אלא קשורה לתהליך של הבניה, כינונה מתמצע בין שני קטבים. הקוטב הראשון, קוטב העבר, מכיל את הנתונים העובדתיים ההכרחיים. קרי, המיקומים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, החברתיים והתרבותיים של הפרט. הקוטב השני הוא קוטב העתיד. מדובר בקוטב שמסמל את אפשרות הבחירה, אפשרות הדמיון. חשיבותו של הקוטב השני טמונה בפתיחת מרחב האפשרויות לאור הכפיפות הטמונה בקוטב הראשון. קוטב העבר מעוצב על ידי גורמים שלא אני בחרתי בהם, הוא כופה עצמו עלי, ואולם כפיפות זו שלי אין פירושה פסיביות גמורה, משום שאני חוזר באופן תמידי אל עברי, מפרש אותו ובונה אותו מחדש. הזהות היא אם כן תהליך דיאלקט ישמתמצע כיחס הן כלפי ממד העבר והן כלפי ממד העתיד. (שם)

[5] ח] ושבתי אני ואראה את כל העשוקים (קהלת ד, א). דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים. ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, אילו הממזרים. והנה דמעת העשוקים (שם /קהלת ד`, א`/), אימותיהן שלאילו עברו עבירה ואילין עליביא מרחקין להון. אביו שלזה בא על ערוה זה מה עשה וזה מה איכפת לו. ואין להם מנחם אלא ומיד עושקיהם כוח (שם /קהלת ד`, א`/), זה סנהדרין גדולה שלישראל /של ישראל/ שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן, על שם לא יבא ממזר בקהל י"י (דברים כג, ג).

ואין להם מנחם (שם /דברים כ"ג, ג`/),  – אמר הקדוש ברוך הוא : עלי לנחמן. לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת אבל לעתיד לבוא אמ` זכריה אנא חמיתיה אולוכרוסון דדהב נקי. ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה (זכריה ד, ב). מהו וגולה על ראשה, תרין אמוריין, חד אמ` גולה וחד אמ` גואלה. מאן דאמ` גולה, גלו ישראל לבבל וגלתה שכינה עימהם, כמ` דא` אמ` למענכם שלחתי בבלה (ישעיה מג, יד). מאן דאמ` גואלה, פרוקא, גואלינו י"י צבאות שמו וגו` (שם /ישעיהו/ מז, ד). עלה הפורץ וגו` (מיכה ב, יג). (ויקרא רבה אמור)

 [6] בבלי ברכות לב ב