(מבוא מתוך ההפניה לקוראי ה"פייסבוק": אין לי מושג איך יצא לי פוסט רומנטי בלתי גמור על האהבה הראשונה שלי בגן הילדים "אהל יעקב". בסך הכל התכוונתי להעלות כאן פוסט פוליטי על חוסר עצמאותה של מדינת ישראל ועל הפער הבלתי ניתן לגישור בין הרבנות והריבונות. תכננתי לכתוב את הפוסט הזה בהשראת הקונפליקט בין "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" של משה (דברים לב ה), לבין "אֵין מֶלֶךְ בִּישֻׁרוּן" של ביאליק (בתוך שירו "אל האגדה"). לשם כך בחרתי את הצילום ההסטורי מיום העצמאות תש"י (1950) שבו מתפללים בן גוריון משה שרת הרב עוזיאל והרב הרצוג את תפילת יום העצמאות השלישי בבית הכנסת המלכותי "ישֻׁרוּן". בית הכנסת "ישֻׁרוּן" הוא אחד משני בתי הכנסת של ילדותי, ועובדה זו, גרמה לי, כפי הנראה, לנטוש את תוכניתי המקורית ולכתוב את "וַתְּהִי בִישֻׁרוּן מַלְכָּה"
שורו והביטו בתמונה הזו שצולמה בבית הכנסת המלכותי "יְשֻׁרוּן" בליל העצמאות השלישי של מדינת ישראל בד` באייר תש"י, 20 באפריל 1950. שלש קומות מצולמות בתמונה הזו – בקומה הראשונה, המרכזית, ממוקמת עזרת הגברים. בקומה השניה, הנדחת, עזרת הנשים, ובקומה השלישית, הנסתרת, שוכנת עזרת השם.
לא צריך להתאמץ כדי לזהות את האדונים המכובדים בעזרת הגברים, וביניהם דוד בן גוריון משה שרת הרב עוזיאל הרב הרצוג ועוד מנהיגים במגבעות, רבנים במגבעות, ובעלי בתים במגבעות. גם לנשים בעזרת הנשים שבצילום יש מגבעות וכובעים ואפילו פנים, אבל אין שם אף אשה בעלת זהות מיוחדת ופנים מוכרות. להשם, לעומת זאת, שהיתה נסתרת בעזרת השם שבקומה השלישית, היו תוי פנים צלולים ומתחלפים. לעולם לא אשכח את פניה המקסימות. בכל פעם שהייתי נושא עיני לתקרת "יְשֻׁרוּן" הגבוהה מכל תקרות העולם, היא היתה מרחפת בין הנברשות התלויות, ובכל פעם היא היתה מאירה לי בפנים אחרות.
גילוי נאות: ב-20 באפריל 1950 טרם נולדתי, וממילא לא זכיתי לראות עדיין את פני השם המרחפת בחלל "יְשֻׁרוּן". למען האמת ההסטורית, נולדתי חמישה ימים לאחר מכן, ב-25 באפריל 1950, ח` באייר תש"י, וברגע שנולדתי התקיים בי הפסוק "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁ"י וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ (דברים לב יח).
מאז ועד עצם היום הזה אני מנשה ומשכיח את השם יומם ולילה, אך היא מזדכרת כצור במלוא זקפתו, ועולה אלי מתהום הנשי-ה המרחפת מעל כל עזרות הנשים ועזרות הגברים של חיי. זאת ועוד: מאז ועד עצם היום הזה מתו כל הגברים והנשים שבתמונה המצולמת, ואפילו אני, שטרם נולדתי אז, אמות, במקרה הטוב, רק בעוד 25 שנה, טפו טפו טפו שאהיה בריא עד אז, ושבעזרת השם תתברך לא אשקע עד אז בתהום השכחה…
אז לפני שיקרה לי משהו אני רוצה לספר כאן על העונג שנפל בחלקי לחזות בהשם תתברך מרחפת בחלל "יְשֻׁרוּן" בשבתות של שנת 1955 כשהייתי בן חמש. לא לבדי חזיתי בחזיון הזה, גם הילדה מלכה חזתה בו יחד עמי מדי שבת בשבתו. מלכה היתה החברה הסודית שלי בגן "אהל יעקב". עד עצם היום הזה לא גילינו לאף אחד על החברות המופלאה שלנו שבאה לידי ביטוי אך ורק במשחקי המחבואים של ימות החול ובתפילות השבת. במשחקי המחבואים היינו רצים תמיד לאותו מחבוא מתוק, ושם היינו מראים את מה שהראינו זו לזה וזה לזו. בתפילות השבת צירפנו גם את השם למשחק המחבואים שלנו.
למזלי הטוב אסר עליי אבא באותה שנה לשחק עם הילדים בחוץ ונאלצתי לשבת לידו עד סוף "אדון עולם" (סוף התפילה). אני זוכר את עצמי יושב בעל כורחי ליד אבא בשורה השביעית של "ישרון" ממש כשם שבן גוריון נאלץ לחבוש מגבעת ולשבת ליד הרב הרצוג בשורה הראשונה. אך מהעז הזה יצא מתוק, כמו שאומרים, ולמזלי הטוב בחרה מלכה לבוא בכל אותן שבתות ל"יְשֻׁרוּן", ובמקום לשחק עם חברותיה בחוץ היא העדיפה לשבת בשורה הראשונה לצד אמה וסבתה המגונדרות המשקיפות מגזוזטרתן על כל הגברים הממוגבעים.
הרבה למעלה מזה: בכל אותן שבתות עשתה השם עמנו חסד גדול והצטרפה בהנאה למשחק מחבואי הקודש השונה כל כך ממשחק מחבואי החול. שבמשחק מחבואי החול ששיחקנו בגן הילדים גילינו זו לזה רק את גופינו הנחבאים, ואילו בשבת יצאנו מגן הילדים ונכנסנו לגן עדן וגילינו זה לזו גם את נשמותינו.
בכל שבת ושבת זכינו להרבה רגעים של חסד שבו נפגשו אישונינו בתקרת "יְשֻׁרוּן" המרחפת מעל תהום העזרות.
(כאן צריך לבוא פרק ארוך על הגירוש משני הגנים, ועל אובדן העצמאות הכרוך במעבר האכזרי לכתה א בבית הספר "דוגמא לבנים", אבל אין לי כרגע כח נפשי לכך, וחוץ מזה אין לי מושג לאן נעלמה מלכה…)
