מה היה לפני שנולדו ההרים? מי היה לפני ארץ? מה הוא עולם עד עולם? כל אלה שאלות שלא ניתן להשיב עליהן מתוך ידיעה כלשהי. זהו סוד הזמן. אנו יודעות שחיינו זמניים, ולכן גם האלות הגדולות, ההר, הארץ והמים הן זמניות. אבל מה מכיל את כל זה? האם זהו מעון דור ודור המוזכר בפתיחה של תפילת משה, איש האלוהים? משה שנלקח מן המים כדי לגדול בארמון בתיה, שחצה את המים כשהוא מלווה בשירת אחותו שהיתה לו כאם – נמצא בישורת האחרונה של משימתו במדבר צחיח. הוא וכל העם אשר איתו צמאים למים.
מרים, שהכירה את סודות המים ואת זרימתם הפנימית של ההרים במדבר מתה. משה אינו מכיר את דרך המים. הוא הלך בה בעקבות מרים, שבארה ליוותה אותה ואת העם במדבר.[1] דווקא עכשיו, בסוף הדרך במדבר, אינו יכול להישען על מנהיגותה של מרים. עליו לכונן את דרכו הוא. מה שנמצא לפניו הוא הר. סלע. כמו מחסום גדול, הוא ניצב בפני האלה הקדומה, הר. האם יצליח להוציא מים מאותה באר חתומה שהייתה פתוחה בפני מרים?
מדרש תהילים מקשה : איך משה יכול להיות גם איש וגם אלוהים בעת ובעונה אחת ? הרי זה נאמר על ישוע הנוצרי…והתשובה היא שזה לא קורה בעת ובעונה אחת.
״אם איש למה אלקים ואם אלקים למה איש?
אלא בשעה שהיה עומד לפני פרעה נקרא אלקים שנאמר (שמות ז א) `ראה נתתיך אלקים לפרעה`.
בשעה שברח מפניו נקרא איש.
בשעה שהושלך ליאור נקרא איש וכשהפך אותו לדם נקרא אלקים. ..
.משה בשר ודם עולה לפני הקב"ה שכולו אש ומשרתיו אש כשעלה אצלו נקרא איש וכשירד נקרא אלקים….
משה, איש האלוהים – איש עם אחריות של אלוהים. עליו להפיק אל מתוך עצמו האנושי. המדרשים מתארים את משה כאובד עצות ותועה בין הסלעים: ״לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים,״ (כך רש"י) – כל הסלעים נראים לו זהים. חסרה לו הידיעה הפנימית של מרים. הוא צריך להתחבר לידיעה פנימית משלו ולכן הוא עומד בפני איתני הטבע ומכריז:
״אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם – אַתָּה אֵל[2].
במקום שבו אדם מתחבר לאל, הזמן הופך למכיל כל, ומנקודת מבטו של הנצח, הכל קצר וזמני. זאת התחושה המקדימה לתפילה. במקום שבו משה נשאר לבד, העוצמות הנשיות של הולדה הופכות מול מותה של מרים לעוצמה קוסמית של כל הדברים הנולדים והמתים, כשחיים שלמים הופכים לרגע קצר בתוך הנצח.
״ כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. ה זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ.״
יחד עם תחושה זו, עולה גם ההבנה שפחד המוות הוא מיותר, שקיבלנו שנים של משמעות וכילינו אותם במערכת יחסים של אימה מול הנצח שהוא גם חרדת הענישה האלוהית, שהתאמצנו בכיוון הלא נכון. משה, כבד הפה והלשון, מדמה את המאמץ של כל חייו עד הלום למאמץ שיש בהגיית הברה חולפת.
כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ… .כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה…..
לעומת הדרך הקודמת שבה הפחד מהאב הגדול משתק את משמעות החיים, בזבוז הזמן שיש בפחד המוות – הדרך החדשה תהיה הנצחת דרכה הנשית של מרים באמצעות מערכת יחסים עם אלוהים שהיא אם ורעיה[3]. לעומת המוות והחלוף – לומר מילים מכילות לעצמנו.
במקום דרך האימה, דרכי נועם.
״שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ… וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ
זה הרגע שבו משה מתחזק בכוחותיו עם נעם ה׳ עליו והוא מכה בסלע בפעם הראשונה באמירה הפסיבית –
״וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ״
ההכאה הראשונה מפיקה דם מהסלע ולא מים.[4] כדי להפיק מים מבארה של מרים עליו לעבור שני שינויים מהותיים: לחזור ולהיות איש האלהים במובן שמדרש תהילים מציע[5] ולפגוש את האלהים הנשי שבו – במקום מרים האם והאחות, משה, הבן המאומץ, צריך להפוך להיות אלוהי רק כשהוא מבין שימות בעוד שנה, ורק אם יקבל על עצמו להיות איש בתוך הנצח ולא איש נצחי.
זה הרגע שבו משה מכה בסלע בפעם השניה, באמירה האקטיבית – ״וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.״
ומים רבים שוטפים את המדבר הצמא ויוצרים רגע של משמעות בתוך הנצח, רגע שבו גם נחרץ גורלו של משה, למות בסוף השנה הזאת לפני הכניסה לארץ…
——–ה ע ר ו ת ———–
[1] הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא כברה, מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות, מקום שישראל שורין היא שורה כנגדן". (תוספתא סוכה פ"ג הי"א)
[2] אל הוא גם השם של האל הכנעני השליט על כל האלים והאלות, אביו של בעל.
[3] אומר הזהר על כך – "…`משה איש האלהים` – בעל האשה, בעל המטרוניתה, כמו שכתוב `אישה יקימנו ואישה יפירנו`, שהרי `כלת משה` כתוב.. משה ודאי איש האלהים היה ורצונו עשה בביתו, כמו שאתה אומר `אישה יקימנו`, זה הוא שכתוב `ויאמר משה קומה יי `, `ואישה יפירנו`, זה הוא שכתוב `ובנחה יאמר שובה יי `, ודאי רצונו עושה בעל הבית (האשה), ואין שימחה בידו, כבן אדם שגוזר על אשתו ועושה רצונו…". (מתורגם מתוך זֹהר בראשית ויחי דף רל"ו, עמ` ב`)
[4] שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ג
ולפיכך הכה הסלע פעמים, שבתחלה הוציאה דם ולבסוף הוציאה מים.
[5]״אם איש למה אלקים ואם אלקים למה איש. אלא בשעה שהיה עומד לפני פרעה נקרא אלקים שנאמר (שמות ז א) ראה נתתיך אלקים לפרעה. בשעה שברח מפניו נקרא איש. דבר אחר בשעה שהושלך ליאור נקרא איש וכשהפך אותו לדם נקרא אלקים. …משה בשר ודם עולה לפני הקב"ה שכולו אש ומשרתיו אש כשעלה אצלו נקרא איש וכשירד נקרא אלקים….
