נָפְלוּ סֹמְכֵי מִצְרַיִם – מי הם אלה שסומכים על מצרים? דומה שכבר פגשנו אותם במלכים ב ובישעיהו לו –
"עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו". – כל מי שסומך ונשען על מצרים הריהו כנשען על קנה רצוץ המנקב את היד הנשענת עליו.
הנביא עמוס מתאר את המציאות המתמוטטת והמתערערת : התחושה ביום ה` מובעת מטפורית : כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָש
גם אמונה ובטחון בשליט משמשים את השרש הזה – `וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה` – כך מספר לנו דברי הימים על המלך חזקיהו שהרגיע את העם החושש מהכיבוש האשורי.
במדרש "ויקרא רבה" , רבי יצחק לומד מהפסוק שלנו ש"אומות העולם אין להן סומכין, דכתיב ונפלו סומכי מצרים (יחזקאל ל, ו), אבל ישראל יש להן סומכין, דכתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם". מייד , ברצף מסחרר של דרשות פסוק, מראה לו רבי אליעזר שאין שום הבדל בין עם ישראל ואומות העולם; אלה ואלה נקראים גבורים, חכמים, אבירים, תמימים, אישים וצדיקים. וכך הפסוק שלנו ביחזקאל מתפרש על כולם – על אומות העולם ועל ישראל .
ספר תהילים מבהיר סוף סוף מי הוא הסומך האולטימטיבי – סומך צדיקים ה`; רוח נדיבה תסמכני, אֱלֹהִים עֹזֵר לִי אֲדֹנָי בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי ; עליך נסמכתי מבטן, סמכני כאימרתך – ואחיה; סוֹמֵךְ יְהֹוָה לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים:
אין מה לדבר, השרש ס מ ך – משדר הרבה אמונה.
שיטוט קצר במאגר השו"ת אכן חושף את שני הענפים העיקריים הצומחים משרש ס מ ך. הענף הקרבני והענף הרבני. מדוע צריך המקריב לסמוך ולהשען על הקרבן בידיו ובגופו? אנחנו שעניין הקרבנות מאוס בעינינו , קשה לנו להבין , אך כנראה שבזמנו רווחה האמונה שהמגע בגוף הקרבן היא פעולה סמלית המייצרת העברה של ממשית של כוחות , חטאים, ברכות, האצלת סמכות (אותו שרש) ועוד. גם סמיכת משה את יהושע מתבצעת על ידי מגע – "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו". מעשה זה של משה מהווה השראה מקור ואסמכתא לדיונים הרבים בספרות הרבנית וגם בראשונים ובאחרונים בהקשר למהות מקור הסמכות בענייני פסיקה והסמכה.
***
אחת המשניות האהובות עלי, משנה ארס פואטית ממש היא המשנה במסכת חגיגה :
משנה מסכת חגיגה פרק א
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו
הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו הן הן גופי תורה:
התנא מודה שהיתר נדרים הוא חידוש של החכמים, לפי התורה – התרת נדר אינה אפשרית, והנה החכמים יצרו מנגנון להתרת נדרים שאין לו על מה שיסמך. בדיוק מה שהם עושים עם הנדר. הלכות נוספות רבות כמו הלכות שבת גם הם אינן בתורה ובכל זאת חודשו והתקבלו בעם. רק תחומים מאד ספציפים כמו קרבנות, דיני נזיקין,, טהרות וטומאות יש להם הלכות מפורטות .
החכמים סמכו על עצמם, ובאומץ ובאחריות טיפלו בתחומים רבים שהתורה לא ה נתנה להם פיתרון. יצאו מחוץ לעצמם ומחוץ לגופי התורה ואיפשרו לעם לחיות עם התורה במובן הרחב של המילה. ואף מספרים על עצמם בצורה אוטוביוגרפית.
***
