חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ -ירמיהו לג|יונה ארזי

כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

כה אמר ה` … באמת אמר. לעצמו אמר או לירמיהו אמר?  על פניו,  אלהים נשבע או זוכר שבועה מימי קדם בה נשבע שלא ישמיד את העולם, השמש תמשיך לזרוח, הירח יעלה, והכוכבים ינועו במסילותם. על רקע חורבן בית המקדש הקרב ובא וודאי שפחדים קיומיים עולים אצל אנשי יהודה וירושלים – אלה המאמינים ביהוה לבדו ובירמיהו נביאו. ואכן, מדוע שהעולם עצמו לא ייחרב,  אם אלהים מוכן להחריב את ביתו מקדשו ומשכנו המקום אשר נראה לעמו, הרי שיש מצב  שירצה  להחריב את עולמו? אם רק יתחשק לו.

רגעי הכעס האלוהי אינם מעטים, זוהי התכונה הכי אופיינית לאלהים המקראי – מהמבול ועד "רגע באפו חיים ברצונו" או עד "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". לבעיית הזעם האלוהי מוקדשת סוגיה מרתקת במסכת ברכות בתלמוד הבבלי , עבורי ישבה שני מוקדים מרתקים – האחד הוא אלהים היושב על כסא כבודו ביום כפור בקדש הקדשים ומתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי.  המוקד השני הוא רגע הזריחה – בו אלהים הכי כועס. ומדוע? כי כל המלכים מתעוררים שמים את כתריהם בראשיהם ומשתחווים לשמש.  זה הרגע הכי מכאיב לבורא שמים וארץ – וכדאי שנרגיע אותו בתפילת שחרית הנאמרת בכוונה רבה.

הרבה מאד פעמים מופיע אלהים בלווי הצמד הכה נראה לנו כמובן מאליו, השמים והארץ. לא עוצרים לרגע לשאול מדוע ההצמדה הזאת כה נדרשת?  ברור שכפי שהציעו חכמי התלמוד הבבלי, כך חשבו גם יוצרי החיבור הזה. האויבים הכי קשים של אלהים בעיניו הם אלי השמים והארץ, ומלחמת חרמה  בהם ניטשת כל ימי התנך  לפחות מצדו של אלוהים  – שזועק מידי פעם ביאוש, אני בראתי אתכם … אני … אני…

ירמיהו שם בפי אלהים  צפירת  ארגעה – אל דאגה, אני לא אשמיד את העולם, "רק" את בית המקדש. אני אחראי על חוקי היקום הקוסמי ואני, שבראתי את השמים ואת הארץ  לא אחשיך את העולם, יום ולילה אני שומר עליו – כדי שלא יתמוטט.

המון הצעות פרשניות מרתקות הציעו דרשנים והוגים במשך הדורות. רוב ההצעות מפרשות את הברית כתורה, ומזמינות את האדם עצמו לקחת חלק בשמירה על העולם. אם חס וחלילה יעברו בני ישראל על התורה –  יהיה הכל בטל או שלא נדע להבדיל בין קדש לחול…

בעל הנעם אלימלך אומר בפשטות שאלהים מסנגר על עצמו כי יש מצב שיבוא המקטרג  שיושב בתוכו שישכנע אותו להשמיד את העולם, ולכן מוטב שיזכיר לעצמו שנשבע לא לפרק הכל.

ובין האחריות האלוהית והאחריות האנושית לקיומו של עולמנו אני מקשיבה לתפילה הנפלאה של מאיקובסקי – הקשיבו :  

הַקְשִׁיבו/ולדימיר מאיאקובסקי

הֲֵרי אִם נִדְלָקִים הַכּוֹכָבִים –

מַשְׁמָע – יֵש לְמִי חֵפֶץ בְּכָך?

מַשְׁמָע – יֵש מִי הָרוֹצֶה כִּי יִהְיו?

מַשְׁמָע יֵש מִי הַמְכַנֶּה אֶת הַזָּג הַזֶּה בְּשֵׁם פְּנִינִים

וְכָל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ ,

בְּסַגְרִיֵרי אֲבַק הַצָּהֳרַים,

יִסְתָּעֵר אֶל  אֱלהִִים

יְפַחֵד,

שֶמָּא יְאַחֵר לָבוֹא ,

יִתְיַפֵּח בִּבְכִי, 

יְנַשֵּק לידו מְשֹרֶגֶת הַגִּידִים,

יְבַקֵּש – 

שֶׁיְהֵא כּוֹכָב וִיהִי מָה!

יִשָּׁבַע –

לא יוּכַל לָשֵֹאת אֶת יִסּוּרֵי הָאֵין כּוֹכָב!
וְאַחַר –

יֵלֵך נֶחְרָד,

אַך שָׁלֵו לְמַרְאִית עָיִן….

הַקְשִּׁיבוּ – הֲרֵי אִם נִדְלָקִים הַכּוֹכָבִים –

מַשְׁמָע – יֵש לְמִי חֵפֶץ בְּכָךְ?

מַשְׁמָע – מִן הַהֶכְרָח הוּא

שֶׁעֶרֶב עֶרֶב

מֵעַל הַגַּגוֹּת

יִדָּלֵק לְפָחוֹת כּוֹכָב אֶחָד.