טָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ – ויקרא יב

ט ב י ל ה
———

ויקרא פרק יב

 ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:

 (ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:

מעניין אותי – מה זה טָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ , מדוע לא נאמר וטבלה, או והלכה למקווה או לים? ובכלל ממתי נכנס המנהג הזה של טבילת אישה יולדת, או אישה נישאת, ובכלל?

ונזכרת בספור הטבילה שלי. 

לקראת יום נישואי (הראשונים), אי שם בתחילת שנות השבעים, מתחיל הלחץ של `ללכת למקווה`, והנעלם הגדול – האם הרב יעקובוביץ יבקש פתק מהמקווה או לא. אני נלחצת וחרדה ואימא מחליטה שנלך ל`נחלת ב` – לשכונת העולים, שם בטח יש מקווה, ונסתדר כבר. בנחלת יהודה, הכפר שלי –לא היה מקווה, רק בית כנסת אחד של האשכנזים וזהו. 
נסענו באוטובוס לנחלת ב`, וחיפשנו את המקווה. אמרו לנו – זה שם, המבנה הזה, שם.
מצאנו מבנה קטן מאד, ממש בוטקה, מטויח אך לא מסוייד, אטום כמו מקלט והדלת נעולה.
אמרו לנו, המפתח נמצא אצל אישה אחת.
הלכנו אליה – פגשנו אישה מאד קשישה שנתנה לנו מפתח. חזרנו למקווה, אימא ואני ופתחנו את הדלת. בור שחור מלא מים מטונפים שבהם צפים ניירות של סוכריות טופי ושערות. אימא ואני מסתכלות אחת על השנייה, ויוצאות מיד. אימא קושרת לי מטפחת על הראש – לסמן שיער רטוב וחזרנו לשומרת המפתח. היא שלפה כרטיס אוטובוס וחתמה עם אצבע.
והרב יעקובוביץ לא ביקש פתק מהמקווה.
גם בפעם השנייה, לא ביקש.
~~~~~~

טל אילן במאמר ` נשים במקווה – מדוע ומאיזו תקופה`, (בספר פרשת המים), טוענת שהטבילה במקווה היא חידוש של חז"ל.

מנהג זה אינו ידוע במקרא, ואף לא היה ידוע בתקופת בית שני.  בתקופת בית שני – המקווה היה מוסד גברי דווקא, מוסד גברי מובהק. ואף טקסט מימי בית שני המצוי בידינו אינו מזכיר טבילת נשים לאחר לידה ובוודאי לא לאחר נידה!!

בתנ"ך השרש טבל אינו משמש לתיאור היטהרות מטומאה אלא השרש רחץ. 19 פעמים מופיע השרש רחץ ביחד עם השרש כבס ות מ י ד  בלשון ז כ ר.  זה מתייחס גם לנשים בענייני צרעת או אכילת נבלות וטרפות ולגברים, ורק להם בענייני קרי. (טו 16).

ל ע ו מ ת  זאת כאשר מדובר בטומאות נשיות כמו טומאת היולדת, או טומאת הנידה –  השרשים רחץ וכבס כלל אינם מופיעים.  יש חוקרות הטוענות שרחיצה וכבוס היו סמלי מעמד וייחדו את הגבר לעומת האישה שנטמאה וסימנו אותה כנחותה.

המקרה היחידי של אישה שמכבסת ורוחצת הוא בויקרא טו 18 וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב: אך כאן מדובר גם בגבר.

לא אצל פילון, לא אצל יוספוס, ולא בספר היובלים – מוזכרת טבילת נשים.

במסכת עדויות  ה, משנה ד וגם במשנה דומה בנידה ד ג

      [*] רבי אליעזר אומר שני דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם יולדת שלא טבלה בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש ומודים ביולדת          בזוב שהוא מטמא לח ויבש:

בית שמאי סבורים שהיולדת אינה זקוקה לטבילה, כנראה הלכה קדומה, מימי הבית שאותה מייצגים בית שמאי, ואילו בית הלל כנראה מייצגים את ההלכה שלאחר החורבן. ולכן התפיסה טומאת יולדת חמורה, היא יותר מאוחרת.  וכמובן שאנו מוצאים מופעים רבים במשנה שנידות יולדות וזבות צריכות טבילה. 

מדוע חידשו חזל הלכה זו?

טל אילן מעירה שבגלל החורבן הפכה שאלת הטהרה של הגברים ללא רלוונטית (כמעט) וניתן היה לצפות שאף המקווה יעבור מהעולם, ולא היא, קרנן של טומאות בית המקדש ירד, וקרנה של טומאת הנידה עלה,ועובדה שסדר שלם המוקדש לטהרות לא פורש לא על ידי הבבלי ולא על ידי הירושלמי חוץ ממסכת נידה!

המקווה הגברי של בית שני מוסב למקווה נשי, מאבד מיוקרתו, ואת עליונותו ונעשה למוסד מבזה שמצמיד אות קלון למשתמשות בו…
סוציולוגים רבים עמדו על הדינמיקה המתחוללת במקצועות יוקרתיים כאשר נשים מתחילות לעסוק בהם, תחילה מתנהל מאבק נגד פתיחתם לנשים ואחר כך נוטשים הגברים את הזירה ומבקשים לעצמם מקצועות יוקרתיים יותר.