לתהילה ל"ד יש לב ויש ראש. הלב והראש אינם גלויים בקריאה ראשונה; כל כך הרבה פסוקים אקרוסטיכונים מסתירים אותם, אבל במסע חברותא משותף שאנו עורכות בהובלתו של רש"י – אנחנו מציעות לחבר בין הראש ללב ולהציף שוב לקראת חג הפסח את היותנו גרות אז והיום.
אנו מתחילות את מסע הבילוש שלנו מהפסוק הראשון: "לדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ"
תחילה זה נראה פסוק תמוה ומודבק. אנו תוהות מי זה אבימלך, ואיך הוא קשור לדוד, ואם הוא אכיש מלך גת מדוע נקרא אבימלך בתהילה.
אך רשי בפירושו לפסוק מחלץ אותנו מהשאלות הללו ושולח אותנו לספר בראשית – לשיטתו כל מלכי מצרים נקראו פרעה וכל מלכי פלשתים נקראו אבימלך , והוא מעיר , כמו לפי תומו, שדוד ניצל כמו שרה שנלקחה לאבימלך מלך גרר.
האקרוסטיכון הבונה את התהילה הזאת כבר הופיע בתהילה כ״ה, עם מבנה כמעט זהה, שם ייחסנו את התהילה לגר העמוני הרוצה לבוא בקהל. השם גרר גם הוא משורש גרר. אנו מתחברות לפירוש רשי ואיתו אל האמהות שלנו. שלושה סיפורי גרות לפנינו: סיפור שרה שניתנה לפרעה במצרים, סיפור שרה שניתנה לאבימלך בגרר, וסיפור רבקה שניתנה לאבימלך בגרר. אנו מהרהרות במצב הגרי הזה של אמהותינו.
רשי מחזק אצלנו את התחושה שלב התהילה הזאת הוא בקשת חסות פנימית. בקשת החסות הפיזית שעימה נפתחת התהילה נהדפת על ידי פסוק הלב דָּרַשְׁתִּי אֶת יְהֹוָה וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי – המלעיג על האדם המבקש מקלט חיצוני ושולח אותנו לאברם הגר ולאשתו שרי שרק הגיעו לכנען וכבר יורדים למצרים או לפלשת כסיפור מטרים לירידת צאצאיו כולם לגור ולהיות גרים במצרים, להצמד לממגורות התבואה של פרעה. וכך המלכים המצרים והפלשתים נתפסים כמהות מונגדת לאלהים.
אגדה בבראשית רבה מספרת שכשאברם ושרי ירדו למצרים אברם הסתיר את שרה בתוך תיבה. כך כלואה ומוחפצת היא מגיעה לאנשי המכס – שחושדים באברם המוכן לשלם כל סכום שיוטל עליו ובלבד שלא יפתחו את התיבה. המוכסים מתעקשים – וכל מצריים כולה מוצפת בזיו פניה של שרה.[1]
פסוק ו׳ בתהילה ״הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ; וּפְנֵיהֶם, אַל-יֶחְפָּרוּ״. מזכיר לנו את אור פניה של שרה, ופירוש רשי מזכה אותנו בתזכורת של האלות הכנועות חמה ולבנה – ״חפרה החמה בושה הלבנה״
לקראת חג החרות המתקרב אנו נזכרות במקבילה הגברית המתרחשת גם היא במצרים – משה השט בתיבה. כשנולד משה, אומר המדרש, התמלא כל הבית אורה. במצרים של משה התינוק, הישראלים הם כבר גרים ותיקים, ומשה ניצל בידי נשים. אמו אחותו (כוהנת הים) ובת פרעה מגוייסות כולן כמיטב המנגנון הפטריארכלי להצלת המושיע. גם שרי מוצגת כמצילת אברם – גם כאן כל מה שקורה לה הוא לטובתו של אברם – והתורה אומרת זאת במפורש : "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"[2]. מושה הפך למושיע ונותן החוק – ושרה? המקום שלה הוא בתיבה או באוהל. פסיבית, נגררת למלך גרר ומוחבאת בתיבה בירידה למצרים. אחות לשרה היא רות המואביה מהגורן האימא הגדולה של דוד. אם בתהילה כ״ה מצאנו את הגר העמוני, הרי בתהילה ל״ד אנו מוצאים את הגרה המואביה, בממגורותיו של בועז. גרה נוספת היא שפחתה של שרה, המגלמת בשמה את מהות הגרות הנשית עצמה. לא מן הנמנע הוא שהחוויות הגריות של שרה השפיעו על יחסה להגר ואולי היא גם זו שהעניקה לה את שמה.
ובאמת – הלב הרוטט והחושש נמצא בפסוק ה : דָּרַשְׁתִּי אֶת יְהֹוָה וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי:
מכל המילים בפסוק מסקרנת המילה "מגורותי" – שמשמעותה פחד ומגור. אנו תוהות מדוע מגורותיי מופיעה בלשון רבות. מגורותיי הן הפחדים שאנו גרות בהן. המגורות הופכות את מקומנו לזר ואותנו לגרות בתוך עצמנו, מדוכאות, נרדפות, וקרבנות המבקשות הצלה.
התחושה המתחזקת היא שלב התהילה הזאת הוא בקשת חסות מהאלה הפנימית. הכוח הנשי. החילוץ מבית הפחדים והחרדות יבוא בדרישה , בתביעה לתשובה – כמו האישה הראשונה שדרשה את יה בשאלה קיומית – הלא היא רבקה אמנו :
וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן ,לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהֹוָה[3].
הבית הבטוח היחידי, כך מניחה כותבת התהילה הוא בית האמונה. המקום הפנימי שבו יש נחמה, ואין בו דיכוי ואין בו קרבנות.
אנו ממשיכות עם הפסוקים ומגיעות אל פסוק ט׳ ״טַעֲמוּ וּרְאוּ, כִּי-טוֹב יְהוָה; אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר, יֶחֱסֶה-בּוֹ״ מיהו הגבר הזה, אנו שואלות, ורשי מפרש בפשט – הגבר יכול להיות גם אישה. (הערת שוליים: בדרש לויקרא יט 3 אומר רשי שאין איש אלא אישה, וגם כאן כנראה סובר רשי שאין גבר אלא אישה).
אנו מגיעות אל הראש של התהילה בפסוק יב׳ המכין אותנו לקראת הלקח המוסרי הנמצא בפסוקים המפורסמים:
יב לְכוּ בָנִים, שִׁמְעוּ לִי; יִרְאַת יְהוָה, אֲלַמֶּדְכֶם.
יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה:
(טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ:
התהילה מתנגדת לרמאות הכפולה של דוד ושל אברם; האיש החפץ חיים הוא זה שאינו מרמה את עצמו. (אין יראת ה׳ במקום הזה הוא התירוץ של אברם לרמייה בקשר לשרה).
אי אפשר לדרוש את יהוה יחד עם רמיה שקר והעמדת פנים. החפץ בחיים, המבקש להינצל מרדיפה כמו דוד, או מרעב כמו אברם, חייב לדרוש את יהוה כמו רבקה – המורה הגדולה שלנו כאן. לדרוש את יהוה במשמעותו עבורנו היא הכרה בהיותנו גרים/זרים למרות תחושת השייכות המתעתעת. הממגורות המצריות הופכות למגורות – בגלל אשליית האי-גרות. כנשים, אנו תמיד גרות בתוך עצמנו, שכן אנו מדברות בשפה הגברית ומאלצות את עצמנו לנהוג כמנהג הגברים על מנת לקבל מקום חברתי שוויוני.
התלמוד הבבלי[4] מיטיב לנסח את אמת הגרות המתקשרת אל ביעור החמץ בפסח:
מפני מה נאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו? מפני שסוּרו רע. רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.
כך נולדנו וכך נחיה, הגברים והנשים, גרים וזרים, לא שייכים ופוגענים. מהו אותו "סור מרע" שהתלמוד מדבר עליו ? הסור הוא השאור, כך מפרש המהר"ל מפראג – אותה תחושת חמיצות חמץ והחמצה המובילה לשקר, לשון הרע ומונעת את מעשה השלום והטוב. המחשבה הכוזבת שהאגירה תעזור, ושהממגורות יצילו מהמגור ומהגרות – נידונה לכישלון. במהות הגרית יש משהו חמוץ, חמֵצי – זה המום שלנו, וצריך לחבק את זה. אנחנו חמץ ונדמה לנו שאנו כשרים וכשרות לפסח. לעולם לא נהיה.
כל הניקיון הנשי לפסח, וביעור החמץ הגברי שבא בעקבותיו הם מלאכות שנדונו לכישלון, במקום לנקות את הלב אנו מנקים את הבית.
יציאת מצרים הנשית מתחילה ביציאה מהתיבה: לדרוש את יה כמו רבקה, אבל לא רק לדרוש אותה, אלא לבנותה מחדש מצלעו של האל האב. לעולם לא נוכל להחזיר את האלות הגדולות, אלות השלום והפריון, את החברה השוויונית הלא מרובדת שהיתה לפני עידן המלחמות של המשטר הפטריאכלי. אבל נוכל לצאת מתיבת המגורות, לשנות את השפה לשוויונית יותר, ולשיר את תהילות יה מפי מורותינו. בכל פעם שאנו מתרגמות תהילה לשפה נשית אנו מבינות כמה אנו כלואות בתיבה של השפה והמושגים שלנו. לפנינו שיר אמוני מאוד שדורש אחריות אישית ותשומת לב לתעתוע. הלב של אמותינו שנחמץ צריך לאזור אומץ ולבנות את עצמו בניקיון כלפי עולם הגברים המנשל, זאת כדי ליצור את אותה חברה לא מרובדת שבה נוכל לחיות בטוב עם הבנים, האחים והאבות.
אנו מנסות לצאת מן התיבה בפסח הזה עם מורשתה של רבקה ואנו דורשות את יה כך:
א. לשרה,
ב. בשנות אבימלך את טעמו ויגרשיה ותלך.
ג. אברכה את יה בכל עת, תמיד תהילתה בפי
ד. ביה תהולל נפשי, תשמענה ענוות ותשמחנה
ה. גדלו ליה איתי ונרוממה שמה יחדיו
ו. דרשתי את יה וענתה לי ומכל מגורותיי הצילתני
ז. הביטו אלי ונהרתי, ופני זיו
ח. זאת ענווה קראה, ויה שמעה ומכל צרותיה הושיעתה
ט. חונה יה סביב לבבות בנותיה ותחלצם מן התיבה
י. טעמנה וראינה כי טובה יה, יסודות האישה תחסה בה
יא. יאהבו את יה קדושותיה כי מזור למאמינותיה
יב. כלביאות אכלו ושבעו ודורשות יה מלאות כל טוב
יג. לכו בנות שמעו לי מוסר יה אלמדכן
יד. מי האישה החפצה חיים, אוהבת ימים לראות טובה
טו. נתבי לשונך לטובה, ושפתיך לדבר אמת
טז. מרקי ליבך ועשי טוב בקשי שלום ורדפיהו
יז. עיני יה אל הצודקות ואזניה אל קולן
יח. פנתה יה לעושות טוב להגדיל בארץ שפעתן
יט. קרובה יה לנשברות לב ואת דכאות הרוח תושיע
כ. רבים מנעולים אישה, ואת כולם תשחרר יה
כא. שומרת כל תעצומותיה, אחת אחת נפרצו
כב. תקום חסד טובה ואוהבות שלום תשגינה
כג. פודה יה נפש אמותיה ותפרחנה כל החוסות בה.
הערות
——
[1] בראשית רבה לך לך מ
[2] בראשית יב יג
[3] בראשית כה כב
[4] בבא מציעא נט ב
