אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות … וחולות בכרמים (משנה תענית ד ח )
וכך מתאר עגנון בעידו ועינם את דמותה של גמולה –
"וגמולה בתו מנענעת קולה בשיר, ועשרים ושתים עד עשרים ושבע נערות בתולות מחוללות , כולן יפיפיות ומיוחסות , היית רואה דוגמא של ימים טובים שהיו לישראל , שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים"
מעין כוהנת בתולה של תרבות עתיקה ומקורית המשמרת בקרבה שלמות אבודה וחיבור אבוד אל הטרנסצנדנטי . וגם נחטפת, חסרת הגנה…. "גמולה" מפורשת במקורות כמי שמופרדת מבעלה – דהיינו , כעגונה : "מאי גלמודה ? גמולה דא מבעלה" ( בבלי , סוטה מב א .. ) [1]
אין ספק שעגנון גם הוא שבוי ברומנטיזציה של התיאור המשנאי – למרות שהוא מתאר את גמולה הרוחנית המזמרת כקרבן למעשה חטיפה מודרני . השליטה בה מציגה אותה כאישה קורבן : נערה תמימה שאיבדה את אביה האהוב והנערץ שעיצב את דמותה ושלט בה , הושאה לגבר זקן שאינו יכול לתת לה אהבה , הורחקה מביתה , הושתקה ודוכאה , ובעלה , המתייחס אליה כאל חולת נפש , מבקש לאשפזה ולכלאה.
שיטות ההשתקה הקדומות מצויות כבר בתנך. דינה היא הראשונה שיצאה לראות בבנות הארץ. אולי יצאה לראות את בנות השכנים מחוללות בכרמים – ואז נחטפה על ידי חמור? האקטיביות שלה ביציאתה נבלמת על ידי שתיקתה. לרגע היא שכחה שהיא רכוש, ומאותו רגע של חטיפתה הכל מנוהל על ידי גברים ומסתיים בטבח המוני של אנשי שכם. מרים אחות משה יצאה בתופים ובמחולות – אבל השיר שלה הושם בפי משה, הצטרעה כי דברה – שלא כמו אהרון שדיבר – ולו לא קרה דבר. אולי המספרים המקראיים זוכרים לה לא לטובה את המחולות ההם – והיא מושמת במקומה של המנודה המצורעת. גם בת יפתח יצאה בתופים ובמחולות – וסופה ידוע .
יפתח נודר במצפה שבגלעד . השם מצפה יוצר זיקה למחזור סיפורים נוסף בספר שופטים הקשור בענייני נשים הסיפור מתרחש במצפה , אשר בגבעת בנימין ,ראשיתו של הסיפור במעשה הנבלה בפילגש בגבעה והמשכו בניסיון להציל את שבט בנימין מכליה .
ההצלה נעשית באמצעות חטיפת ארבע מאות בתולות מיבש גלעד שתפקידן להחיות את השבט "וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש" תיאורן של הבתולות כתיאורה של בת יפתח : "והיא לא ידעה איש"
לאחר חטיפת בתולות יבש גלעד חוטפים בני ישראל עוד מאתיים בנות מהעיר שילה . בתיאור חטיפת הבנות מן הכרמים נזכר הצירוף "מימים ימימה" : (יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה (שופטים כא) בדיוק כמו בתיאור מנהג בנות ישראל לתנות את בת יפתח "מימים ימימה"(מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: (שופטים יא)
מחזור הסיפורים זה מאחד בתוכו שני קצוות : האחד מנציח את נחיתות האישה המשמשת כקרבן בידי גברים והאחר מנציח את חשיבותה של האישה לקיום השבט . בדרך דומה ניתן להבין את סיפור בת יפתח , הפותח בתיאור הבת כקרבן , בנחיתות הבת ובצייתנותה ומסתיים בהנצחתה . הגבר בחברה הפטריארכלית דואג להנצחת שמו . בסיפור בת יפתח דווקא הבת תיזכר ולא אביה : " ותהי חק בישראל" המספר מצביע על לידתו של החוק מתוך האירוע . מדי שנה בשנה , במשך ארבעה ימים , יזכירו נערותיה של בת יפתח את סיפורה ואת זכרה . בת יפתח תיזכר בטקס זיכרון שנתי כמי שהייתה נחושה להוכיח את חשיבותה של הבת בחברה .(עפ פנינה גלפז)
כשנגיע לספר שמואל ניראה שמחולות הבנות לכבוד דוד "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" – מתקבלים ברצון על ידי הסופרים של בית דוד, אם כי בת שאול מיכה בזה לבעלה דוד המרקד לפני ארון ה` – אבל התנ"ך אוהב את ה`גבר גבר` המכרכר ומפזז לפני ארון ה`.
את מעשה חטיפת בנות שילה מנסה הגמרא במסכת תענית לטייח – על המשנה המפורסמת אותה גם מצטט עגנון "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים …. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים" – הגמרא נותנת כמה הסברים ואחד מהם הוא `אמר רב יוסף אמר רב נחמן : יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל `(בבלי תענית לב). אמירה שמתחתיה מסתתר סיפור של חטיפת נשים שהפכה לחג!
מעניין לציין שכך מסתיימת מסכת תענית – בספור דומה שבו מסתיים ספר שופטים. האם המחולות של בית שני הפכו לספור מחילה על הסיפור הנורא בספר שופטים?
[1] מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב, 118
