עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ – שלוש מילים קטנות וצנועות, שבהן המשורר חושף את זהותו ונחיתותו, רומזות לנו שבתהילה קט"ז מסתתר סיפור גדול, לא סיפור אחד אלא כמה סיפורים מקראיים שאפשר לקרוא להם קובץ סיפורי האמה.
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹלִי:
`אָהַבְתִּי` המילה הפותחת את התהילה, על דו משמעותה המקראית, מכוונת אותנו אל עבר האמה – אהבת אישה לאדונה/גואלה המשולבת עם נאמנות העבד אל אדוניו.[1]
משמעות התחביר מתבהרת רק אם רואים במילה `תַּחֲנוּנָי` תיאור מבחין של שמיעת הקול[2]. מובלעת בו העמדה שקולה של האישה אינו אמור להישמע, אלא אם כן הוא תחינה. אנו מבינות שהקול הנשמע בתהילה זו, והמובא על ידי העבד, בן האמה, הוא למעשה קולן של האמות. העבד אינו מסתפק ב `אֲנִי עַבְדֶּךָ ` ומוסיף את קולה של אמו – האמה. האמה ובנה מוזכרים במצוות שמירת השבת, במצוות החגים, ובמצוות החברתיות השונות.[3] נראה שהאמה המקראית נוצלה מינית, וילדיה נחשבו לילדי האדון.
המסע בעקבות האמה מרתק ועצוב. הפסוק: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:״ (שמות כג יב) מזכיר לנו את האמה הראשונה במקרא בשמה – ה ג ר.
סיפורה של הגר, והגדרתה כשפחה המצרית, מטעין את שמה ואת תוארה במשמעויות טרגיות של זרות וניכור, ניצול מיני, רחם להשכרה, גירוש, ובריחה. ישועתה של הגר מסמלת אף היא את מצוות התורה לאהוב את הגר[4]. והרמב"ן בפרושו לבריחת הגר מבקר בחריפות את שרה ואברהם וקושר עינוי בעינוי : "חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה` אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".
הגר, שבתחילה מכונה `שפחה`, מקבלת משרה את הכינוי `אמה` לאחר שהיא הופכת לאם. לבנה קוראת שרה – `בן האמה`. מבחינתה, שרה מגרשת את האמה ובנה כשהם חסרי שם. כמה קל לגרש חסרי שם. המספר המקראי חומל על הגר, וקורא לה בשמה, ולישמעאל הוא קורא "הילד". זוהי מניפולציה ספרותית שאינה מניחה לנו להיות אדישות ומזמינה אותנו למחות על העוול שנעשה להגר – הגרה השפחה האמה ששמה ומהותה האנושית נשללים ממנה. קול קריאתה – תחנוניה נענים. למרות היותה שפחה היא זוכה להתגלות מלאך ה` – ואף קוראת לו שם: ״וַתִּקְרָא שֵׁם יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי (בראשית טז יג)״.
בניגוד להגר, אם הלאום הישמעאלי, שקול אין לה, רות המואבייה, האם המיתולוגית של שושלת בית דוד, היא בעלת קול. גם קולה של רות הנשמע בחשכת הגורן מציג אותה כ`אמה`.
״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת – וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו
וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ?
וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ,
וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כ -כִּי גֹאֵל אָתָּה: (רות ג ז – ט״)
מה מחפשת רות בחשכת הלילה? היא מחפשת מנוחה. כפי שמלמדת אותה חמותה נעמי כאשר היא מפצירה בכלותיה לשוב למואב: וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ״; (רות א ח-ט).
המנוחה היא ביתו של איש, ואנו מעזות להציע שאולי המנוחה הוא יצועה הזמין של האמה לאדונה/בעלה. גם בתהילה קט״ז שבה נפש האמה למנוחתה. מישהו, בין אם זה אדון בשר ודם, או ה׳ עצמו פדה אותה והחזיר אותה לירושלים. מישהו שילם תמורתה. מישהו גמל עליה.
שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי: כִּי יְהוָה, גָּמַל עָלָיְכִי.
רות הגרה הזרה הרעבה ללא חסות וגואל – מציגה עצמה כאמה, על כל המטען שנושא עמו התואר הזה, כדי לזכות במנוחה הגנה וחסות מבועז בעל הנחלות העשיר והעיקר – גואל: מי שייתן לה בנים. כמה סיפורי סינדרלה מבוססים על המודל הזה? אפילו סינדרלה עצמה מוצגת כסוג של אמה משרתת מושפלת בבית אביה – כל זה כהכנה להגעתה אל המנוחה והנחלה בארמון המלך.
חנה, אביגיל, אלישבע, האישה החכמה מתקוע – כולן מכנות את עצמן `אמתך` בבואן להתדיין עם אדוניהן, כאשר עליהן `להשיג` משהו לעצמן, לבניהן או לעמן. הן מבקשות את אותה מנוחה בתוך הנחלה, השייכת לגבר שלהן, הדרך למלכות המפוקפקת רצופה בהשפלות ואהבת האמה לאדונה.
***
פסוק טז שממנו התחלנו פותח בתעייה: הפנייה נרגשת לה` אָנָּה יְהֹוָה כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ` שהמסורה קבעה בו "אנה" במקום ״אנא״, מטעינה את הפנייה בתחושות של טעייה ותעייה, בלבול ואבדן דרך. הנפש של בן האמה רוצה לשוב למקורה, אל אלת ההיריון, הר המוריה – רחם האם, מנוחת האמה. בדיוק כמו משה בפרשת ואתחנן, בה משה צופה מהר נבו באסונו. אֶעְבְּרָה נָּא הוא מתחנן, אך במקום להיוולד מחדש בארץ ולבוא אל מנוחתו – ה` `מתעבר` בו ומנוחתו תהיה על ההר – מות נשיקה בבדידות אין קץ. אמנם הוא ינוח ברחם ההר – אך לא ברחמה של הארץ.
***
יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא.
יח נְדָרַי לַיהוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל -עַמּוֹ.
יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהוָה בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם:
שוב ושוב עושים בני ישמעאל ובני בית דוד את הדרך אל הר הבית – ההר שבו קבע האדון את נחלתו לשכן שמו שם. זהו המקום אליו נכספים הבנים לשוב. בנה של רות האמה הקים מקדש על הר המוריה, וחרב. באו בניה של הגר האמה ובנו על חורבותיו את מקדש כיפת הסלע. כולם רוצים להחזיק במנוחה שבחצרות בית ה׳, בתוך עיר השלום, נחלת ה׳.
התהילה מסתימת בהלל לאלה הגדולה, אם כל האמות והאמהות, רחבה כאוקיינוס:
הַלְלוּ יָהּ.
ה ע ר ו ת
[1] דוגמאות רבות למשמעות נאמנות לאדון: שמות כה ה – ״וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי״.; דברים ו׳ ה׳ – ״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך וכל מאודך,״ דברים יא יג – ״וְהָיָה, אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְותַי, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה` אֱלהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְכָל נַפְשְׁכֶם…״ אהבתי היא צורת הווה מתמשך, המקובלת בלשון המקרא, והיא מעידה על התמדה של רגש ומעשים גם יחד.
[2] תיאור מבחין, תיאור המצמצם את המושא או הנשוא. בערבית תמייז. למשל, רומא מפורסמת בבנייניה, אומר שבניניה של רומא מפורסמים ומפרסמים אותה. כך התחנונים מגבילים את ההקשבה לקול מסוים מאוד – קול הבא מתוך מצוקה.
[3] למשל : דברים פרק טז יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ , או : דברים פרק טז (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:
(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. או: דברים פרק ה (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. ובמופעים רבים נוספים.
[4] כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ (ויקרא יט)