כזית רענן – תהילות נב | עפרה שפי ויונה ארזי

וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים

 כאשר אנו מוצאות עץ בתוך תהילה, אנו ממהרות לחבק אותו. כאלה אנחנו, מחבקות עצים. וכיוון שיש לנו נטייה הולכת ומתגבשת להפוך הכל ללשון נקבה, אנו מקבלות מן העץ, עצה.

 הפשט מעלה שפסוקים ג-ט הם התרסה ולעג לרשע, ופסוקים י-יא הם חתימה של הצדיק/ה המתריס/ה.

מחבקות את החתימה של גברת זית רענן, והולכות לבדוק בעצתה מי הרשעים שמתנכלים ברמייה לרעננותה הנצחית של הזית.

העץ הרענן מסמל את כוחות האשרה, כוחות הטבע – הכוכב, ההר, האלה. המונותיאסיטים יוצאים נגדו למלחמה, אך פולחן הזית חודר אל עבודת המקדש היהודי בצורת שמן הזית שבו משתמשים להדלקת מנורת התמיד (מנורת הנצח) וגם למשיחת הכהנים והמלכים ששושלתם נצחית.

מעקב אחר המילה ״רענן״ בתנך, מעלה שהיא קשורה תמיד במלחמה הקדומה בפולחן העצים.^[1] 

הולך ומתברר לנו שלפנינו שיר חתרני. שיר עתיק מימי בית ראשון, שהושר בימי בית שני על ידי כוהנות העצים, אולי כוהנות של האלה אתינה^[2]או אלה או אל צפוניים הדומים לאתינה הקדומה^[3]. אנו קוראות את התהילה מתוך עיניה של אישה  שכותבת אל גבר מרושע. והחתימה שלה בסוף התהילה.  ממש מכתב לגבר מתעלל – אולי נביא קנאי מאלה שדוגלים ב`אלהים לבדו’.

אנו מוצאות שהאלה האוגריתית נקראה אתירת , שם המזכיר אשרה אך גם עטרה  כתר לראש האלה.

אתירת היא אשרה וגם אישתר, או עשתורת. זאת שעובדים אותה תחת כל עץ רענן – כי הדימוי הויזואלי שלה הוא עץ, גבעה רמה, או הכוכב איסטאר – אסתר. זהו שם כללי של אלה מוארת וטובה מאוד.

 מחפשות את הנביא הקנאי שאליו פונה כוהנת הנצח, ומוצאות שֶמִסְפָּר הפרק, נב, הוא גם שמה של העיר נב, שבה נרצחו 85 כהנים נושאי אפוד בד על ידי דואג האדומי. ואז, בבת אחת אנו מתחברות לפתיח של התהילה:

 (א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד:

(ב) בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ:

 בבמבט ראשון הפתיח נראה לנו כמו רמיה פשוטה, אך אירוע רצח הכוהנים בנב, המוזכר בפתיח מוביל אותנו לחשוב שיש כאן רמיה מתוחכמת: כוהנת האלה אתירת שרה שיר התרסה בפני מי שעומד לחסל אותה, אולי כמו שחוסלו 80 המכשפות באשקלון. 

אנו קושרות את השם דואג האדומי לשם האוגריתי דגי שהוא שליחה של האלה אתירת !! דייג ממש בשרותה של האלה !^[4] התמונה ברורה לנו  עכשיו: אולי בנב התקיים בסתר פולחן לאלה אתירת, ותהילה נ"ב  היא השיר העתיק המתריס כנגד רוצחי כוהני וכוהנות הפולחן הזה.

 אנו כותבות את השיר כמחדש,  כמעט באותן מילים, אך מבינות אותו כמונולוג של הכוהנת לפני הרצחה. השיר מקנה לה חיי נצח, היא תהיה תמיד זית רענן, עתיק בגילו אך צעיר ברעננותו, ושמנו מונכח נצחי בכל פולחני היהדות באשר הם.

 ‏א.      למנצחת משכיל^[5] לכוהנת האלה אתירת

‏ב.      בבוא דגי למקדש בפקודת חיסול אל כוהנות נב^[6]:

‏ג.       מה תתהלל ברעה? הגיבור חסד אל כל היום?

ד.     הוות תחשוב? לשונך כתער מלוטש עושה רמייה?

ה.     אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה.

ו.      אהבת כל דברי בלע, לשון מרמה.

ז.     גם אל יתצך לנצח יחתך, ויסחך מאוהל, ושרשך מארץ חיים, סלה.

ח.    ויראו צדיקות, ועליו ישחקו:

ט.    הנה הגבר, לא ישים יה מעוזו, ויבטח ברוב עושרו, יעוז בהוותו.

י.    ואני כזית רענן – על הר נוה, בטחתי בחסד יה, עולם ועד

יא.   אודך יה לעולם כי עשית, ואקווה שמך כי טוב, נצח חסידותיך וחסידיך.

 ——————————————————————–

    ^[1] דברים פרק יב – ב : מאַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:

מלכים א פרק יד – (כג) וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:

מלכים ב פרק טז  – וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה (ד) וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַתכָּל עֵץ רַעֲנָן:

מלכים ב פרק יז – (י) וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:

ישעיהו פרק נז  – הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים

ירמיהו פרק ב  -כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה:

ירמיהו פרק ג  – (ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִישָׁם:

ירמיהו פרק ג – וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם

יחזקאל פרק ו – (יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץרַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם:

^[2] במיתולוגיה היוונית האלה אתנה היא שיצרה את עץ הזית. בעקבות תחרות בינה ובין פוסידון – מי יהיה האל הפטרון והמגן של העיר החדשה שנבנתה באתיקה – שתיקרא על שם המנצח.

פוסידון יצר סלע שמתוכו נבע מפל מים מלוחים – לסמל את מתנת כח הים.

ואילו אתנה – תקעה חנית בסלע ויצרה עץ זית , מנחה המציעה שלום ופריון.

תושבי העיר בחרו  במתנת אתנה והיא הפכה לפטרונית הנצחית של אתונה הקרויה על שמה. המיתוס חי וקיים בדמות האגדה שכל עצי הזית באתונה מוצאם מאותו עץ זית קדמוני שבראה האלה אתנה – אלת החכמה.

^[3] האל או האלה האוגריתית ״אתירת״ שהוא בן זוגה של אשרה. ו יוליוס לוי וייבין כבר העלו את ההשערה` שיש לראותו כשמו של אל זכר המשלים את האלה הנקבה אשרה (אתרת באוגריתית ` ( ואז אין להימנע מקשירת השמות : אשר = אתר = אסר זה לזה .)

^[4] שמואל אפרים לוינשטאם – אנציקלופדיה מקראית עמ 578

^[5] אתינה היא אלת החכמה וזה מתקשר עם המשכיל שבפתיח.

^[6] לפי התלמוד[6] ביום שבו מת עלי הכהן הגדול חרב משכן שילה. צאצאיו של עלי (ששימש כשופט וכמנהיג במשך ארבעים שנה) לא הלכו בדרכיו, ושושלתו של עלי איבדה את המנהיגות. אובדן זה (889 לפסה"נ), התרחש לאחר הפסד משמעותי של עם ישראל לפלשתים, הפסד שגבה מחיר דמים כבד הכולל את בניו של עלי חפני ופנחס, ואף את ארון הברית. אירועים אלו הובילו לאובדן החשיבות והדומיננטיות של המרכז בשילה. נוב, היווה מקום חלופה לשילה, וקבוצה אחרת היוותה, מזמן זה, את שכבת האצולה של הכהונה הגדולה. המשכן בנוב היה קיים 13 שנה, ובו הקריבו את קורבנות הציבור. אולם מלבד נקודה זו חשיבותו הרוחנית הייתה פחותה מאשר המרכז בשילה, כך ארון הברית שהה מעתה בקרית יערים[7] שבנחלת שבט יהודה[8]; ובנוסף לכך הציבור הכללי כבר לא נמנע מהקרבת קורבנות אישיים בנחלתו[9], כאשר המבנה בנוב משמש רק כמבנה לצורך ציבורי.(ויקיפדיה)