תהילה יב היא תהילה חברתית מאוד. כאילו נכתבה היום. הרשתות החברתיות מאפשרות הפצה מהירה עד אימה של שְׂפַת חֲלָקוֹת דיבור בלב ולב, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת, דיבור רע המתפשט והולך ומסתיר גם לדעת התהילה, מציאות עגומה של שוד עניים ואנקת אביונים. כולם שקרנים ובוגדים – כך מפרש רש"י את ההצהרה "פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם"[1].
אנו מבקשות לקרוא את פסוק הפתיחה – `לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד` – כמוביל ללימוד על שתי האמהות הגדולות, האלמנות, שהקימו את בית דוד – תמר ורות. לאחר שש אמהות בראשית באות תמר – האם השביעית,ורות – האם השמינית.
איננו לבד בקריאה הזאת. הזהר תומך בנו בפירושו לפסוק שהתהילה מציבה כחומת מגן מול השקרים הצביעות, הרכילות והשיימינג: `אִמֲרוֹת יְהֹוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם`.
הזהר מצהיר שזרע דוד הוא כסף צרוף בעליל[2]. לפי הזהר בית דוד צורף פעמיים. `זרע דוד צרוף מצד זה ומצד זה` , מצד פרץ (בועז) ומצד עובד. פרץ מתמר, ועובד מרות. זרע דוד צרוף משני הצדדים גם כמאמר חז"ל – ואהבת את ה` אלוהיך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע, "הכל צריך כאחד וזרע דוד צריך כך". זוהי ביקורת על הטהרנים/גזענים הדוגלים ב`ייחוס` והצבעה על המשמעות ההפוכה של המילים לצרוף – להוציא את הסיגים, ולצרף – לקבל את כל מה שבא. בית דוד לא נצרף, להפך ,הוא נוצר מההצטרפות של תמר ורות. הזהר חוזר ואומר שהכסף הצרוף הוא האהבה הטוטלית הכוללת בתוכה את הכל. `הכל צריך כאחד` .
דרשני הזהר משתמשים בפסוק שמתאר את אמרות ה` הטהורות ככסף צרוף, כדי לתאר ולטהר את בית דוד, מוצא המשיח. מה משמעות טיהור זה? האם זה טיהור היוצא נגד אידיאולוגיות בדלניות וגזעניות, כמו שפירשנו למעלה, או שזהו טיהור פנימי, המקבל את רות לעם ישראל כרחל כלאה וכתמר (בית פרץ): ׳ – וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהֹוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת: (מגילת רות ד׳ יא-יב)
ניתן להתייחס למוצאן של תמר ורות כאל סיגים – כנענית ומואביה, אשר הצטרפו כדין וכדת לעם ישראל, וכך טיהרו – צירפו את שושלת בית דוד . ואפשר לטהר את תמר ורות עצמן ; הן עצמן כמראת כסף צרוף החושפת את העוולות שנעשו להן; שתיהן חוו שוד עניים ואנקת אביונים.
לכאורה, מעשיהן של תמר ורות שנויים במחלוקת מוסרית: מצד אחד הן דורשות שהחוק בעניינן יתקיים, אך מאידך, מעשה תמר יכול להיתפס כגניבת זרע וזנות, ומעשה רות כפתיינות של אשה זרה. הפסוק – ״שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ״ מביא אותנו לשאול – מי אלה השקרנים ומעמידי הפנים בספורי תמר ורות? מי הם המשתמשים בשפת החלקות, בלב ולב? האמת היא שכולם. גם אנשי יהודה, גם יהודה עצמו, אבל גם תמר, רות ונעמי. כולם מדברים בשם התורה. בשם המנהג ובשם הכוח. תמר ורות אינן יוצאות נגד החוקים הפטריארכליים. להפך, הן מבקשות את הצדק שלהן במסגרת החוקים הללו. תמר צודקת, ורות חסודה. אך כדי לעשות צדק עם עצמן עליהן להימצא בתודעה סותרת: מצד אחד הן עובדות על פי חוקי החברה היהודית בישראל, הן מקבלות על עצמן את מושגי הפטריארכיה – גאולה וייבום, קיום בכורתו של בעלן המת. מאידך הן נלחמות בדחיקתן הצידה, ברמייה של החזק, ובשוד האלמנות שנעשה להן. כל זאת הן עושות בדרכים חתרניות ולא מקובלות.
חוקרת המקרא הפמיניסטית, עתליה ברנר, מעירה שלפי השקפתם של הטהרנים, לנשים נוכריות היתה זיקה הדוקה לפולחני הפריון לסוגיהם. לכן, נוכריותן של הנשים נקשרה לפיתוי, לזנות ולהפקרות מינית. גם הטובות שבהן, אלה שנטמעו בקהילה העברית והפכו לאמהות לגיבורים או לגיבורות לאומיות בזכות עצמן, מתוארות כפועלות במסגרת של פיתוי מיני[3].
***
המטען האסוציאטיבי שנושא הפסוק אִמֲרוֹת יְהֹוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם מעורר אותנו לחשוב על אמרות ה` כעל מעשה אומנות של הצבת גבולות: אמרה, שולי הבגד, מהדהדת שמלה מרוקמת לתורה, או פרוכת המגינה עליה. מעשה הצורפות מצרף ומבדיל: כדי לקבל כסף צרוף יש להוציא ממנו את הסיגים על ידי תהליכים מורכבים, ולהציג אותו לבסוף כתכשיט או ככתר, כאמרה, או אמירה נכונה ומשמעותית בעלת גבולות ברורים. השפה ממנה נצרפו אמרות ה` היא כלי רב עוצמה לטוב ולרע.
אמרות ה` עברו תהליכי סינון וניפוי עד שקיבלו תוקף של ״כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל". אולם רואים בסיפורי תמר ורות כי החזקים בעלי הכוח, עושקי העניים הם אלה שהשתלטו על אמרות ה` וקבעו מה טהור ומה פסול. קבלה מוחלטת של יחסי הון-שלטון כאלה עלולה לגרום לטהרנות, ולדבקות באידיאולוגיות גזעניות ובדלניות. במקום שאמרות ה` יפיחו ישועה הן יכולות להפוך מכסף טהור למקבילתה המהלכת סביב רשעים – ״כרום זלות לבני אדם״ בפסוק ט׳. הכרום המקראי הוא בליל של מתכות שצבען כסוף, היוצרים מתכת זולה. איך נדע מתי יש לפנינו כסף צרוף ומתי `כרום זלות` מתחסד, או גרוע מכך, שודד עניים?
סיפוריהן של תמר ורות הם דוגמה לאופן שבו אפשר להבדיל בין כסף צרוף – פירוש צודק וחברתי לתורה, לבין זיוף זול – דרך הרשעים בתורה: שתי נשים היו שמהן צמחה השושלת שבסופה המלך המשיח. תמר ורות זו כמו זו, אומר הזהר, בדרשה נוספת ,שתיהן אלמנות ש`השתדלו`. נשים מוחלשות מרומות, רעבות למקום ולקול, שתיהן עשו את המעשה הנכון,`בכשרות`, מעשה של תיקון עולם, מעשה של השתדלות, עשיית חסד עם החיים ועם המתים מעשה של חיבור בין עולמות, ומשתי אלה נבנה `זרעו של יהודה`[4]. לאחר הדברים האלה על האמהות של המשיח אומר הזהר :`אשרי מי שמשתדל בתורה`, וכך קושר ברוח חז"ל ממש, בין המעשה המיני שהיה בשידול הנשי ובין ההשתדלות בתורה. למרות שמצוות הייבום מוטלת בתורה על הגבר אחי הנפטר, תמר ורות יוזמות ייבום אקטיבי – וגם זה הוא סוג של השתדלות בתורה – שתיהן מחדשות בתורה, מתכננות ועושות. מעשיהן מביאים לתקומה, מעשה בעל משמעויות אירוטיות ומיסטיות המביא ללידת בנים. כפי שכותבת רות קרא בספרה על האמהות של המשיח[5].
במעשיהן ובהשתדלותן מטעינות תמר ורות את אמרות ה` באנרגיה של פעולה בתוך החיים. במקום שאמרות ה` יהיו מקשה אחת של כסף צרוף – הן נצרפות שוב ושוב בתהליך אין סופי של חידוש ומעשה. זאת התורה או `אמרות ה` שמלמדות אותנו תמר ורות. `בואו והעמידו עלינו מצוות` מבקש חיים נחמן ביאליק בהלכה ואגדה – דומה כי תמר ורות מורישות לנו מצווה זו ממש. הן גם פרשניות וגם מורות. הן מלמדות אותנו להעז ולפעול כשאנו נתקלות בהדרה ובעושק. הן צורפות עבורנו, כנשים וכפרשניות, לא רק את אמנות ההצטרפות, אלא את אמנות הצריפה עצמה.
הערות
[1] פסוק ב
[2] רבי אלעזר בר` יוסי אמר להודיע זרע דוד שהוא כסף צרוף בעליל לארץ שזה (כסף דעיבד) [פרץ ועובד] כסף צרוף הוא ככסף זה שנצרף פעם ושתים [ואם תאמר] מפני מה באו מן האומות [פי` פרץ מתמר ועובד מרות] בענין זה. אלא כסף מזוקק מתוך סגים שבה וזרע דוד צרוף מצד זה ומצד זה דכתיב ואהבת את ה` אלהיך בכל לבבך וגו` בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע הכל צריך כאחד וזרע דוד איצטריך הכי: (זהר חדש כרך ב לא א)
[3] רות קרא, קדשות וקדשות, אמהות המשיח במיתוס היהודי הקבוץ המאוחד, 2014, עמ עמ` 26
[4] "שתי נשים היו שמהן נבנה זרעו של יהודה, ובאו מהן דוד המלך ושלמה המלך ומלך המשיח, ואלו שתי הנשים זו כמו זו. תמר ורות שמתו בעליהן בתחילה, והן השתדלו במעשה זה: תמר השתדלה לגבי חמיה שהוא הקרוב יותר לבניו שמתו…רות מת בעלה, ואחר כך השתדלה במעשה זה לגבי בעז, שכתוב (רות ג, ז) "ותגל מרגלותיו ותשכב", והשתדלה אתו, ואחר כך הולידה את עובד. ואם תאמר מדוע לא יצא עובד מאשה אחרת? אלא, דאי היא הצטרכה ולא אשה אחרת. ומשתי אלו נבנה ונשלם זרע יהודה, ושתיהן בכשרות עשו, לעשות טוב עם אותם מתים, לתקן העולם אחר כך…ושתיהן השתדלו לעשות טוב ואמת עם אותם מתים, והקב"ה סייע באותו מעשה והכל היה כיאות. אשרי מי שמשתדל בתורה יום ולילה" (זוהר ח"א, קפח ע"ב).
[5] רות קרא, קדשות וקדשות, אמהות המשיח במיתוס היהודי הקבוץ המאוחד, 2014, עמ 241