הלימוד הוא תענוג. נקודה. כל מי שאיננו מתענג תוך כדי הפעולה העיונית שהוא פועל אין הוא בחזקת לומד. הוא בסך הכל קורא או משנן. הקריאה והשינון הם שני תנאים הכרחיים בדרך אל תענוג הלימוד, אך אין הם תנאים מספיקים. אי אפשר ללמוד תוך כדי קריאה ראשונה. אי אפשר ללמוד תוך כדי קריא ראשונה. אי אפשר ללמוד תוך כדי קריאה שנייה. יש לשנות ולחזור ולשנות. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.
התורה הנקראת היא חיצונית לקורא. ברגע שמחליט הקורא על קריאה חוזרת מתחיל תהליך ארוך ומתמשך של חיזור. הוא מגלה עניין בתורה ושואף להתקרב אליה. הוא משנן ומשנן ושואף לצמצם פערים. משך כל שלב השינון התורה עדיין חיצונית למשנן אותה. עד הרגע שבו היא מתחדשת לו. רגע זה הוא רגע המעבר משינון ללימוד. זהו רגע הסימביוזה. ברגע זה אין הלומד המאושר יכול לדעת היכן עובר הגבול בינו לבין תורתו הנלמדת. הוא אינו מעוניין לדעת. ברגע הופכת התורה הגלויה והחיצונית לתורה נלמדת סתר. הקורא הופך לתלמיד חכם.
במילים אחרות: רגע המעבר אל הסימביוזה הוא אותו רגע שבו הופך הסובייקט הלומד להיות חלק בלתי נפרד מן האובייקט הנלמד. מאותו רגע ועד לסיום תהליך הלימוד אין התורה הנלמדת קיימת כשהיא לעצמה, ואין הלומד אותה קיים כשהוא לעצמו.
אקט הלימוד יוצר מטמורפוזה בו זמנית בסובייקט הלומד ובאובייקט הנלמד. היווצרותה של מטמורפוזה זו היא תנאי הכרחי ליצירת מצב של לימוד. אם היא איננה נוצרת אין לפנינו אקט יצירתי של לימוד אלא אקט כפייתי של שינון. רגע המעבר משינון ללימוד יוצר יחס אישי וייחודי בין הלומד והנלמדת. זה רגע ההתחדשות, שהיא, כזכור, תנאי הכרחי לאהבה. ולתורה הנלמדת, כזכור, יש פוטנציאל אינסופי של התחדשות. היא חביבה על לומדיה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה. היא איילת אהבים. כמו שנאמר "למה נמשלה התורה לאילת אהבים? – מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה כך תורה חביבה על לומדיה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה" (בבלי עירובין נד ב)
התהליך קריאה – שינון – לימוד הוא תהליך חיזור שחוזר על עצמו. ובכל שעה שבה הוא מגיע לידי מיצוי הוא חביב על התלמיד חכם העובר אותו כבשעה הראשונה. תהליך יומיומי זה שעובר על היחיד היוצר הוא גם התהליך שעבר במשך דורות רבים על האליטה של העם. יש קשר מאוד מעניין בין קריאה – שינון – לימוד לבין מקרא – משנה – תלמוד.
התורה המקראית היא תורה נקראת. התורה ה"משנאית: היא תורה נשנית – שתיהן תורות של חוקים ומצוות. שתיהן אינן תורה נלמדת. התורה התלמודית – הגמרא – היא התורה הנלמדת שעליה דובר בפרקים הקודמים.מעצבי התורה המקראית ומעצבי התורה המשנאית אינם רואים בתורתם תכלית אלא אמצעי מתווך. אין הם מייעדים את עצמם להיות אליטה יוצרת ולומדת, אלא אליטה מנהיגה ומתווכת. הם מייעדים את עצמם להיות מתווכים בין עם הארץ הישראלי לבין אלוהיו. הראשונים הם כוהנים ונביאים; האחרונים הם רבנים (הקרואים תנאים).
הכוהנים והנביאים הם האליטה המתווכת המתוארת במקרא. הם מתווכים בין עם הארץ הישראלי החי בארצו, לבין אלוהיו השוכן במקדשו. לעם הארץ יש יחס מאוד אמביוולנטי לאלוהיו – מצד אחד אין הוא יכול לחיות ללא נוכחותו הדומיננטית, מצד שני אין הוא מסוגל ליצור אתו קשר ישיר. משום כך הוא זקוק למתווכים. האמצעי העיקרי שעומד לרשות המתווכים הוא התורה. מבלי להתייחס למתח המהותי שבין כוהן לנביא, ומתוך מודעות לאי הדיוק שבהכללה, אפשר לומר שהכוהן מעלה את העמארצי אל האלוהי (קרבנות) , בעוד שהנביא מוריד את האלוהי אל העמארצי (חוקים ומצוות).
הקרבנות הם נתינה שעם הארץ נותן לאלוהיו על מנת לקבל ממנו שפע וחסות. הכוהנים המנהלים את טקס הקרבת הקרבנות הם האליטה המתווכת של התורה המקראית. הם אינם יכולים לחיות חיים עם-ארציים – אין להם נחלה ארצית ואין להם סדר יום ארצי של אדם מן היישוב. כל זאת על מנת שיוכלו להקדיש את עצמם לחיות בבית המקדש, להתמסר ככל האפשר לעבודת הקרבנות, ולמלא את שליחות התיווך שלהם על הצד הטוב ביותר.
עם חורבן בית המקדש וביטול הקרבנות מרחף איום על המשך קיומה של מערכת היחסים הטבעית והנורמאלית שמתנהלת בין עם הארץ לאלוהיו. איום זה מוביל בהכרח לאיום על עצם המשך קיומו של העם. שכן, עם שאיננו מקיים מערכת יחסים ריטואלית יומיומית עם אלוהיו הקונקרטי איננו יכול להמשיך להתקיים כעם ייחודי, ונגזרה עליו גזירת היטמעות בין העמים האחרים. בשלב זה נכנסת לתמונה המהפכה של הרבנים הקרויים תנאים. רבנים אלו משתלטים על מקומם של הכוהנים והנביאים והופכים להיות אליטה מתווכת חדשה בין עם הארץ הישראלי לבין אלוהיו. תהליך השתלטות זה נמשך בעיקר לאורך תקופת היווצרות המשנה וספיחיה, ועיקרו: יצירת מערכת הלכתית חדשה שמייעדת את המצוות להיות בעת ובעונה אחת תחליף ריטואלי לקרבנות, ומרשם למימוש תביעותיהם המוסריות של הנביאים.
הרבנים סידרו למען עם הארץ שישה סדרי משנה, וסידרו למענו סידור תפילה, וארגנו לו סדר יום טעון ופרוטרוטי, המאפשר לו להמשיך ולקיים מערכת יחסים ערוכה וסדורה עם אלוהיו.הם גרמו לתורה המקראית לעבור הסבה מעניינת לתורה "משנאית" (תורת הלכה). הסבה זו גרמה להם להפקיע פעמים רבות ביותר את הטקסט המקראי מן הפשט המקורי שלו. כל מי שיעיין במשנה ובשלוחותיה ייווכח בכך על נקלה. אולם, מבחינת מהותה וייעודה מהווה תורתם של התנאים המשך ישיר לתורתם של הכוהנים והנביאים. תורתם של התנאים ממשיכה להיות ספר חוקים ומורה דרך. תורה זו, ממש כקודמתה, ממשיכה להיות אמצעי מתווך בין עם הארץ הישראלי לבין אלוהיו.
המהפכה המהותית לדעתי איננה במעבר מן התורה של המקרא אל התורה של המשנה, אלא במעבר מן התורה של המשנה אל התורה של התלמוד. התורה שיצרו חלק מיוצרי התלמוד הבבלי (הסתמאים) היא אחרת לחלוטין מכל התורות שיצרו קודמיהם. יוצרי תלמוד אלו (הסתמאים) הפכו את תורתם מאמצעי מתווך לתכלית. הם אף חדלו לייעד לעצמם ייעוד שליחותי של אליטה מתווכת. הם בראו למען עצמם בריאה חדשה – הם בראו למען עצמם תורה לשמה. וייעוד חדש לחלוטין הם ייעדו לעצמם – להיות אליטה יוצרת.
תלמידי חכמים הם קראו לעצמם[1] והמציאו ערך חדש – תלמוד תורה – וקבעו אותו לעצמם כערך עליון ומורם מעם הארץ. את התורה המצווה והמתווכת הם קיימו, פחות או יותר, אך את כל האנרגיה והארוס שלהם הקדישו לתורה הנלמדת.
תלמידי חכמים אלו הצליחו לשחרר עצמם לנצח מצער התיווך והשאירו את המשימה הזאת לרבנים בני זמנם – יורשיהם של הכוהנים והנביאים. הם עצמם התבודדו בבית המדרש שלהם כבאולימפוס, את עצמם הם הפכו לאלים, ואת התורה שהיתה מיועדת לעמהארץ הם ייעדו לעצמם והפכו אותה לאלת אהבה מושכת.
מכאן ואילך שוכנות זו לצד זו. שתי תורות שונות לחלוטין – התורה המיועדת לעמהארץ לעומת התורה המיועדת לתלמיד חכם. מכאן ואילך מתפתחת דיאלקטיקה מיוחדת במינה בין הרבנים המתווכים לבין תלמידי החכמים היוצרים. דיאלקטיקה זו באה לידי ביטוי מעל דפי תלמוד רבים. אנחנו נמשיך להדגים אותה בעזרת הסיפור הסוריאליסטי על המפגש בין משה רבנו ורבי עקיבא.
המתח המהותי בין משה לרבי עקיבא הוא המתח שבין הרב לבין התלמיד חכם.משה הוכתר על ידי עם ישראל בתואר רבנו. הוא מעין "רב ראשי" של כל הזמנים. רבי עקיבא, לעומתו, הוא התלמיד חכם של כל הזמנים. המתח הזה שבין הרב והתלמיד חכם הוא התגלמותו הקונקרטית של מתח אוניברסאלי בין שתי אליטות של חברה וחברה – האליטה המתווכת והאליטה היוצרת. משה הוא נציגה המובהק של האליטה המתווכת; רבי עקיבא הוא נציגה המובהק של האליטה היוצרת.
וייאמר מיד: כל דמיון בין משה ורבי עקיבא ההיסטוריים לבין משה ורבי עקיבא המתוארים בדפי התלמוד שלפנינו הוא מקרי בהחלט. משה ההיסטורי, במידה והיה בכלל, הוא מנהיג נביא המתווך בין ישראל לאלוהי ישראל. הוא מוציא את העם ממצרים בשליחות האל, מוריד להם את תורתו, ומוליך אותם אל הארץ שייעד אלוה זה לעמו. משה ההיסטורי איננו רב. אולם בתודעה העממית של כולנו הוא מוכר יותר מהכל כ"משה רבנו". איך קרה שדווקא הצירוף הזה – משה רבנו – שאיננו מופיע אף פעם במקרא, הפך להיות כרטיס הביקור של נביא הנביאים בתודעתם של כל הדורות הבאים אחריו. לעולם לא נדע. גם החיפושית החמודה והמיניאטורית לא תדע לעולם על מה ולמה מופיע הצירוף משה רבנו כחלק בלתי נפרד משמה המוזר – אם כבר נגזר עליה להיות פרת משה – למה לא פרת משה נביאנו?
גם רבי עקיבא ההיסטורי שונה לחלוטין מרבי עקיבא המתמכר לתורה הנלמדת. רבי עקיבא ההיסטורי הוא האחרון שאפשר לייחס לו תכונות של ניתוק והתבודדות. הוא היה מנהיג רוחני שהיה מעורה ביותר בתוך העם והקדיש את חייו לשיקומו של העם הזה לאחר החורבן, על ידי עיצוב מערכת המצוות ועל ידי מעורבות אקטיבית ביותר בתהליכי מרד בר כוכבא. מישהו שחי בבבל שנים רבות לאחר תקופתו של רבי עקיבא ההיסטורי (סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה) דאג להפוך אותו לתלמיד חכם מתמכר שוכן אולימפוס,ממש באותה מידה שהוא דאג להפוך את משה לרב הראשי של העם היהודי בכל הזמנים.
מהפכה זו שנקלטה היטב בתודעה העממית היא עדות מרשימה לעוצמתם של חלק מהאמוראים שעיצבו אותה. עוצמתם באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ביכולתם להעלות אל פני השטח את המתח שהיה מודחק עד אז – המתח בין האליטה היוצרת לאליטה המתווכת. אמוראים אלו הם עדות חיה וגלויה לקיומו של המתח הדיאלקטי הזה. הם רשמו אותו על כל דף ודף מדפי התלמוד.
ובכן, משה שבסיפור זה הוא נציגה המובהק של האליטה המתווכת. הוא עולה למרום (לא להר סיני) כדי לקבל את התורה מאלוהים ולתת אותה לעם הארץ המצטופף למרגלות ההר ועושה בשעה זאת את מה שהוא עושה. אלוהיו של עם הארץ נותן את התורה המצווה שלו על ידי משה. התורה שמשה עומד לתת לעמהארץ היא תורה מתווכת ופונקציונאלית. היא נועדה לקיום. מי שידע לקיים את מצוותיה יבוא על שכרו. מי שלא – יבוא על עונשו. משה למד את התורה המתווכת ארבעים יום וארבעים לילה. הוא מכיר אותה לפרטי פרטיה. הוא נביא הנביאים ומתווך המתווכים. אין פסיק בתורה הגלויה שנעלם ממנו. אי לכך הוא מכיר את התורה הגלויה עד הנקודה הקטנה ביותר. הוא יודע לקחת תלין תלין של חוקים ומשפטים ולמקד אותם עד כדי קוצו של יוד. הוא יודע להבהיר לעמהארץ את הקטעים הקשים ביותר ויודע לפזר למענם את הערפילים הכי כבדים.
אבל התורה שמשה מגלה אצל אלוהים במרום היא תורה הפוכה מזו שהוא מכיר לפרטי פרטים. היא תורה שמערפלת את הבהיר ביותר, ועורמת כל קוץ וקוץ לכדי תלים תלים של הלכות. בקוצים ובכתרים של האותיות מתחיל המסע אל מחוזות עלומים של תורה לשמה. זהו המסע אל תוך החלק הפנימי של האותיות. קצת כמו המסע של עליסה לתוך המבוכים האי נראים של ארץ הפלאות. התורה של רבי עקיבא ותלמידיו היא תורה לשמה ולשמה בלבד. הם נכנסים לתוך קוצו של יו"ד שלא על מנת לתרום לאנושות, ושלא על מנת להביא את המשיח. המניע היחיד שגורם להם להיכנס לתוך קוצו של יו"ד הוא מניע התענוג. תענוג הלימוד.
תורתם של רבי עקיבא ותלמידיו היא משטח השראה אל אינסוף עולמות אפשריים ובלתי צפויים. להבדיל מתורת משה שאינה אלא משטח נחיתה אל העולם הנתון. יש כידוע רק עולם נתון אחד לעומת אינסוף עולמות אפשריים[2] – התורה שמוריד משה נועדה ליישום בעולם הנתון. היא אמורה להיות תורת חיים – היא מכריזה על עצמה כעל המרשם הכי בדוק ליישום מכל המרשמים והתורות האחרים.
אולם תורתם של רבי עקיבא ותלמידיו איננה מעוניינת להישאר בעולם נתון ומוגבל. היא ממריאה ממשטח העולם הנתון שתורת משה נחתה בו אל אינסוף עולמות עלומים. בהבל פיהם בוראים רבי עקיבא ותלמידיו עולמות, ובהבל פיהם הם מחריבים אותם. האותיות והצירופים והכתרים והקוצים הם סך כל החומרים העומדים לרשותם. הם אלים יוצרים. הם ילדים – בונים תלים תלים של ארמונות חול וארמונות לגו. מפרקים באותה קלות שמפרקים. לא עושים חשבון לאף אחד. הופכים בתורתם והופכים בה ועושים בה כבתוך שלהם. מתענגים על הרגע. הם אינם בונים תלי ארמונות על מנת שמישהו יגור בהם. בנייה כזאת איננה בנייה לשמה. הם בונים על מנת לבנות. לא זו בלבד שהם לא פונקציונאליים , הם אנטי פונקציונאליים.
משה המסכן יושב שם ושומע אותם ולא מבין את הקשר בין המילים המוכרות לו (מילותיה של התורה) לבין המדרשים המוזרים והסוריאליסטים שרבי עקיבא ותלמידיו דורשים אודותיה. והוא רואה את אלוהים יושב ביניהם כתלמיד חכם ומשתתף יחד אתם בקשירת הכתרים לאותיות. והוא קולט שישנה מערכת יצירתית עשירה ופראית שהוא מנוע מלהיכנס לתוכה, ושהעניין האמיתי שיש לאלוהים בתורה הוא הלימוד היצירתי. והוא לא מבין מדוע בחר אלוהים בו לתת את התורה ולא ברבי עקיבא והוא שואל: "יש לך אדם כזה ואתה נותן את התורה על ידי: ואלוהים אומר לו: "שתוק!".
משה של הסיפור הזה באמת לא מבין. הוא נעול על חשיבה פונקציונאלית. הוא נעול על המנטאליות המקראית של שכר ועונש. הוא לא מבין למה אלוהים לא נותן לרבי עקיבא את ה"כבוד" של הורדת התורה לעמהארץ. הוא לא קולט שאין לו לאלוהים היוצר בזבוז יותר משווע מלהפוך את רבי עקיבא למתווך. אלוהים רוצה את רבי עקיבא לידו כחברותא נצחית. הוא רוצה אותו לידו על מנת שיתיר לו ללא הרף את כל הכתרים שהוא קושר לתורה. אלוהים היוצר – כמו כל תלמיד חכם יוצר – לא מעוניין להתעסק עם עמהארץ. בשביל זה הוא ממנה מעמד מתווך. שיעשה למענו את העבודה השחורה. בשביל זה הוא צריך את משה שיהיה צמוד לידו ויהיה אחראי נצחי על כל המתווכים שיבואו – נביאים, כוהנים, רבנים, דיינים ופוסקים.
אי הבנתו של משה את עקרון שיכרון ה"לשמה"[3] בולטת הרבה יותר עם קושייתו השנייה – "זו תורה וזו שכרה" היא תמצית התפיסה המקראית העמארצית של שכר ועונש. כל מי שרואה את השכר או את העונש מחוץ למעשה הנעשה נמצא על הציר המתווך עמהארץ-אלוהים. משה שמקשה את הקושיה נמצא על הציר הזה. אלוהים שאומר לו "שתוק" איננו אלוהים של עמי הארץ אלא אלוהים היוצר. התשובה היחידה שיכול מישהו מהאליטיזם היוצר לענות על שאלה המניחה בתוכה קשר בלתי אימננטי בין מעשה ושכר היא "שתוק!"
הבעיה עם שאלות מהסוג הזה איננה נעוצה בהעדר תשובות מספקות, אלא בהעדר כל זכות לעצם קיומן. שהרי, שאלת "צדיק ורע לו". נשענת על הנחת מבוקש של שכר ועונש שהיא תמצית התורה המקראית של "היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". רק מי שמשתחרר מהתפיסה הזאת יכול להיות אל לומד באולימפוס בית המדרש – לקשור קשרים לאותיות ולדרוש על הכל קוץ תלים תלים של הלכות ולהיות חופשי. רק אחד כזה יכול להיות משוחרר לחלוטין מכל תחושת שליחות או אחריות או מעורבות חברתית או מוסרית.
[1] תלמידי חכמים הם קראו לעצמם: הם לא קראו לעצמם חז"ל. חכמים תלמידים זה בדיוק ההפך מחכמים ז"לים.תכונת התלמידיות היא תכונת החיוניות. לנו קשה ביותר להשתחרר מהאסוציאציה המעמדית-מקצועית של המילה תלמיד. אבל אם נחשוב על תלמיד בעל מבנה נפשי, נראה שזה בדיוק המבנה של תלמיד חכם שעליו אנחנו מדברים. כל הזמן הוא לומד. כל הזמן התורה מתחדשת עליו. גם הגדול מכולם רואה את עצמו כתלמיד. רבי עקיבא – הגדול מכולם היה תלמיד חכם. בעצם אפשר להגיד בקלות: כמה שיותר תלמיד יותר גדול. יותר יצירתי יותר מתחדש. יותר ילד.
יש להקים ועדת חקירה ולבדוק מדוע דווקא תלמידי חכמים אלו השתרשו בתודעת העם הזה כז"לים. למה אנחנו לא אומרים נז"ל – נביינו זיכרונם לברכה. או מז"ל – מלכינו זיכרונם לברכה. וכך הלאה. מישהו אחראי ל"שערורייה הזאת".
[2] בספרי "עלמא די" נקרא העולם הנתון "עולם ב" ואילו אינסוף העולמות האפשריים נקראים "עלמא די".
[3] שיכרון ה"לשמה": בסופו של דבר מדובר בשתי תחושות מנוגדות הלוחמות זו בזו: תחושת אשמה ותחושת "לשמה". בשלב מסוים הופכות התחושות הללו לשתי תשוקות מנוגדות. תשוקת השליטה העצמית מול תשוקת איבוד השליטה. תשוקת האשמה לא מאפשרת לך להתמקד ב"לשמה". כי תחושת האשמה כוללת בתוכה את האחריות ואת השליחות ואת המוסר, ומחייבת אותך להסתכל על מה שמסביב ומונעת ממך את הריכוז המוחלט בלימוד שאינו אלא היסחפות מוחלטת בעקבות תשוקת היצירה שלך,הטומנת בחובה גם את איבוד השליטה.