למי למי יש יותר כבוד – תהילות כד | יונה ארזי ועפרה שפי

בדרכים מאובקות מתפתלת לה שיירת עולי הרגל, ניצבים מול ההר הגדול והמחסום יורד בחבטה. מי יכנס שואלים הכהנים בהתנשאות אופיינית והקהל עונה כמאולף : נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: 

אבל, השאלה היותר חשובה הנשאלת כאן היא מי זה מלך הכבוד? וגם כאן הקהל יודע בדיוק מי זה מלך הכבוד,  אל המלחמה,  עזוז וגבור,  יהוה צבאות. הנגדה חריפה נוצרת בין התכונות האנושיות והאלוהיות, מעלה את השאלה – מה ליהוה ולכבוד. ומדוע דווקא במפגש האנושי –אלוהי שוררת אוירת קרבות שכזאת. באוירה שכזאת ודאי אין מקום לנוכחותה וכבודה של האלה הגדולה.

אפילו אם נפרש כבוד כנוכחות, ניכרת בתהילה  דאגה לשלטונו של מלך הכבוד – המלך היחידי הנלחם על הנכחת מקומו ביקום. אנחנו חושפות זאת ע"י הבנת הימים והנהרות כאלוהויות נשיות.  פתיחת התהילה מספרת בשפה פולמוסית כי  השילטון ניטל מהימים והנהרות, מקורות החיים,וניתן ליהוה שהכניע אותן וכונן ויסד עליהן את תבל ומלואה. פסוק 2 מהדהד את היום השני של הבריאה (בראשית א׳) שבו אלוהים, שתחילה רוחו רק ריחפה מעל המים, משתלט עליהן/ם מפריד בינהן/ם, ויוצר שתי רשויות בניהולו – השמים והארץ.

שאו שערים ראשיכם אומרת התהילה – ויבוא מלך הכבוד. שירת שאו שערים ראשיכם הדהדה לאורך הדורות וזכתה לפירושים גבריים רבים –כולם בצלם עצמם. בסופו של דבר שאו שערים היא דאגה לכבודם של הגברים.  עד כדי כך שחסידים שרו שאו שערים ראשיכם עם כניסת תלמיד חכם כאריה דרעי לאולם. הרב עובדיה נשאל על כך וזאת תשובתו :

ומעתה יש מקום להתיר אמירת שאו שערים ראשיכם בקבלת פנים של תלמידי חכמים מגדולי הדור, ששכינה הולכת עמהם, והכבוד והתהלה להשי"ת שחפץ בכבודם..(הרבבודיה יוסף, יחוה דעת חלק ג סימן עג). אמור מעתה מלך הכבוד הוא גבר מגדולי הדור.

האגו הגברי מדבר מתוך תהילה כ״ד. הגברים שמו בפי אלוהים את עצמם.

שדה התעופה ערב ראש השנה מתמלא עולי הרגל לאומן, רובם ללא נשותיהם, חלק מהנשים הסיע אותם לשדה, והן נפרדות מעולי הרגל ערב החג. מול כנפי המטוסים הגדולים המחסום יורד בחבטה. מי יכנס למטוס, שואלות דיילות הביטחון? והתשובה לא מאחרת לבוא: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר נפשו יוצאת אל הצדיק. נקיית הכפיים וברת הלבב אשר הסיעה אותו לכאן, חוזרת הביתה. בדיוק כמו שאין מקום לאלה בהר, כך אין מקום לאישה באומן בחג הפותח את השנה. בעל הכבוד נוסע למרחקים לבוא בשערי הצדיק, נושא שערים ומבורך, בעוד היא מודרת. לו הכבוד.לה נותר לשנן זאת ב״תהילים״ שהיא ממלמלת בבית.

אנו משוות את חלקה הראשון של התהילה הזאת עם הפסוקים בתהילה טו. אנחנו מבינות שהדמיון המילולי קיים, אך ההבדל עצום. בתהילה ט״ו אנו יכולות לזהות כתיבה נשית – מי ישכון באוהל, ו״עושה כל אלה לא ימוט לעולם״ בתהילה כ״ד הכתיבה גברית – מי יעלה בהר לבנות את המקדש, ו –״ה׳ עזוז וגיבור. גיבור משורש גבר, או גבר מלשון גיבור, היינו הך. מלך הכבוד הוא גבר. מלחמה, צבאות, עזוז, גיבור, והכי הכי – כבוד.

דברים שנשמעים דומים הופכים למאוד שונים כשאומרים אותם אנשים שונים. בעוד שאת תהילה ט״ו פירשנו כתהילה חתרנית אנטי כוהנית ואנטי ממסדית, אולי אפילו פרו פגאנית ואנטי מונותאיסטית, אנו תופסות את תהילה כ״ד כמזמור ממסדי מושר בטקס במקדש, או בטקסי תהליך בניית המקדש. שירה שבה השורות ״נקי כפיים ובר לבב״ הוא תשלום מס שפתיים למוסר החברתי. בפועל, מי שעולה בהר הוא למעשה משלם המיסים, המתנדב לבנות, או המביא מתנות לכהנים.

השיר `מאחורי השער` מאת חיים נחמן ביאליק,  הוא טייק אירוני לתהילה כד – זהו השיח של עולה הרגל הבודד,  בן זמננו אשר כבר אינו עולה אל הר אדוני. מזכה את הקוראת במבט רפלקסיבי מהורהר פנימה. אל מחוזות האשמה והבושה.  הנפש מתוארת כים, כפי שמתחיל המזמור "על ימים יסדה" – מתנודדת אנה ואנה מוכת ספיקות ותודעת השער הנעול מכה בה. חיים נחמן מתפלל להנחייה אבל לא לאלהי הכבוד אלא לבת יונים – הלא היא בת דמותה של השכינה  שכנפה הלבנה מהדהדת את מפרש הנפש הנודדת של עולה הרגל המושגי של ביאליק. אנו סבורות שגם העמדה של ביאליק באה ממבט נשי ושהוא שם ללעג את מלך הכבוד, איש הצבא, איש המלחמה הפתטי שמפחד מנשים.

המשוררת זלדה מפליגה אף היא בספינת התודעה הנשית, אך לא כנטושה ובלי כוחות כחיים נחמן. היא שטה בספינה של זיו עם כל נשות המשפחה, ואנו מעזות להציע שכל הישויות הנשיות החל מהאלות הגדולות המסומנות בתהילה שלנו על ידי הימים והנהרות,  ועד אחרונת נשות העולם מפליגות יחד איתה ויחד עם הזכרונות המתוקים  הצפים ממעמקי הזמן והים. כל השערים פתוחים , בגלל הויתור על הכבוד הגבורה המלחמה והצבאות. במקום המחסומים והחסימות שהאחרונים מייצרים בתודעה, אנו מקבלים תודעת זרימה ושלום עם יושבי תבל, והסמלים הקדומים.

פנאי/ זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.

פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְֹשיקוֹת

וְחַגִּים.

פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה

ֹשֶל זִיו,

ֹשטוֹת אַט–אַט

בְּדוּגִית הַֹשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

 פתחו את השער פתחוהו רחב אומרת קדיה מולודובסקי, עבור תעבור פה שרשרת זהב – ההזמנה היא לכולם , לא לצדיקים בעיני עצמם, לא למתחסדים וחסידים, לא ליפי נפש וברי לבב ובטח לא לרודפי הכבוד העזוז הגבורה והמלחמה. כולם נכנסים בשער של הרחבת הלב, ללא סלקציה אלוהית ואנושית.

 וכהרגלנו בחול, אנו רוצות לכתוב את התהילה בצלמנו, כאילו נכתב מפיה של נביאה או כוהנת.

תהילה כ״ד

תהילה למנצחת על המים

רנה תבל ויושבי בה, נהרות יסודותיה וימים יכוננוה.

מי זו טובלת בנהר?

נקיית כפיים וברת לבב אשר נשמתה יתרה וליבה ישר.

תישא ברכה תבל  כולה,

לקראת אביב היא צוהלה,

זה דור דורשיה, מבקשות פניך, אמא, סלה.

שאנה להרים ראשיכן, והינשאו רוחות עולם,

ותשרה השכינה.

מיהי השכינה?

יה, זרימה ושפע, יה שוחרת שלום

מיהי זו השכינה?

יה זרימה ושפע היא השכינה סלה.