אילת השחר – איזה צירוף מסתורי. וכמה אינו מתאים להמשך. עד כדי כך הוא זר לתהילה הזאת עד שהמפרשים חושבים שאיילת השחר היא כלי נגינה או לחן מסוים (אלתר).
איילת השחר – ביטוי שהקסים דורות של פרשנים שכיסו אותו בתילי תילים של מילים ופרושים. מפרשני התנ"כ ועד חיים נחמן ביאליק ויהודה ליבס ניסו להבין את העצמה החמקמקה של שתי המילים המרתקות הללו.
אך קריאה פשוטה ויחפה מגלה שהתהילה הקדומה המסתתרת במזמור היתה מיוחסת לאילה. א׳ בצירה, אילת השחר, בת זוגו של האל, היא אורורה הכוכב. בפתיחת התהילה זועקת אילת השחר: "אלי אלי למה עזבתני".
דומה שחלקה הראשון הקדום של התהילה עוסק באהבה ובפרידה. יסורי הנאהבים הנפרדים מובעים בתחושת כלייה הטרפות ונטרפות. פעם, מזמן מזמן האל והאלה היו זוג נאהבים שיצרו יחד שלמות קוסמית. אם אנו צודקות, ואכן מדובר באלת השחר, אורורה הרי היא האלה שנצרכים לה כוחות עצומים על מנת לפרוץ את חומות הלילה השחורות כדי ללדת את אור היום.
המילה איילת מורה על כח; המילה שחר מורה על פחד חרדה וחושך. הביטוי אומר הכל : מדובר פה בכוחות אדירים, כוחות הלידה מלווים בהתכווצויות ובזעקות המכוונים להבקיע את השער הנעול ; אותו שער ששיר השירים מבטא אותו ב`פתחי לי אחותי`. כך שלפנינו תהילה העוסקת בכוחות החיים , בלידה ובאהבה. בשתיהן מתחולל תהליך טראגי של הפרדות לשם גדילה. תוך כדי הלידה נולדת תודעת ההפרדות: אילת השחר אף אומרת זאת בפה מלא : כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי – אלה כאבי הלידה המוכרים של תחושת הפרדות והתפרקות הקשורה ליצירת חיים חדשים.
חיות הטרף שבתהילה מסמלות את המלחמה של המונותיאיסטים באלים החיות – הפרים, הראמים, הנחש המסתתר במילים לעפר מוות תשפתני, האריות ועוד. החלק הזה של התהילה מציג את האל במלוא שליטתו, לאחר שהאלה נמחקה מהתודעה, כשהגיור של ההימנון הקדום הושלם, והמשוררת שהפכה למשורר (איילת שהפכה לדוד) מבטיח להפיץ את תורת האל האחד תמורת המלחמה בחיות. אבל קריאה נוספת חושפת בין השורות את נהי האלה, הנלחמת בחיות שבתוכה: השדים הפנימיים הליליות הנחש והמזיקים המעוניינים למנוע את החבור את האיחוד ואת השלמות ומעוניינים בהפרדה לשם הפרדה.
התהילה היפה הקדומה הזאת, של איילת השחר, מגוירת למזמור שבו יש רק אל, כל כוחות הלידה מיוחסים לו וניתן לחוות את ההסתר במלואו, זוהי תודעת החצי שהדתות המונותיאיסטיות חיות בה. היא משתקפת בבדידות של המשורר המגייר הימנון קדום ומתגעגע לאלה רבת הכוח, לאיחוד הקוסמי ולשקט שיש בזיווג המושלם. וכך אנו מרגישות שהתהילה בצורתה המזמורית היא בקשה לזיווג. במסכת מגילה נאמר, שאסתר (שהיא הכוכב, אישתר) לפני כניסתה אל אחשוורוש אמרה״ ״אלי אלי למה עזבתני״ אנחנו מתחילות לחשוב שיכול להיות שהתהילה הזאת אומרת – למה להפריד זוג כל כך אוהב כמו יהוה ואסתרתו…
אותה בקשה לזיווג המנסה לפתור את ״תודעת החצי״ משתקפת במסורת היהודית בהפיכת התורה כתחליף לאישה – התורה שצריך לעסוק בה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה-כשם שאין יום בלי לילה…זהו עוד רעיון של שלמות זוגית שנולד מתוך הפירוד הקשה.
גם הזהר מתגעגע לזיווג, ומשלים את החסר עם המסורת הזהרית החדשה שהוא יוצרה המזהה את איילת השחר עם השכינה:
(י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת[1] השכינה רבת הפנים היא אלה יהודית, עוברת את כל תהליך הטרנספורמציה מאור אחד קטן לאור מתגבר. השכינה ראשיתה ככוכב קטן הוא איילת השחר, אחר כך היא לבנה יפה על כל המחזור הנשי שלה, הדומה לחמה ואז היא נדגלות – כלומר מאירה לארבע רוחות השמים, ושולטת על העולם. (זהר ח"א קע עא).
מיתוס עליית השחר הוא מיתוס של גאולה ושל כיסופים בכל מימד. חבלי הלידה וחבלי הגלות מתאחדים כאן בתהילה ובבקשה לאיחוד מהויות. האילה קוראת ליוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל ; וְאַתָּה יְהֹוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
———————————-
[1] שיר השירים פרק ו
