מאן הויא ליומא – יומא יח ב

נאמנים או מתבוללים – על הפער בין הלכה למעשה בעולמם של חכמי התלמוד הבבלי – עיון בכמה מקרי בוחן

 מסורת קצרה המופיעה בתלמוד הבבלי בשני מקומות, מעידה על התנהגות מינית נהנתנית וייחודית של שניים מגדולי חכמי התלמוד הבבלי; רב – דור ראשון לאמוראי בבל וראש ישיבת סורא,  ורב נחמן –  דור שני לאמוראי בבל וראש ישיבת נהרדעא. על פי מסורת זו נהג כל אחד מהם, בהגיעו לעיר מסויימת בבבל (רב לדרשיש, ורב נחמן לשכנציב) לייחד לעצמו אשה ליום אחד. הנה נוסח ההכרזה המופיע פעמיים בתלמוד: כאשר היה מגיע רב לדרשיש מכריז: מי תהיה להיום. כשמגיע רב נחמן לשכנציב מכריז: מי תהיה להיום". (יומא יח עמוד ב""""/ יבמות לז עמוד ב. מתורגם לעברית[1])

 רב הנסתר על הגלוי בהכרזה קצרה ואניגמטית זו, החוזרת על עצמה פעמיים. לו היינו מבקשות לשאול מה באמת אמרו רב ורב נחמן בבואם לאותם מקומות יישוב בבבל, היינו כמובן מעלות חרס בידינו. אך אנו איננו מבקשות לשאול "מה באמת היה" אלא "מה אמרו על מה שהיה". איך הצטיירו חייהם של חכמי התלמוד בעיני יוצרי ספרות חז"ל,  ולכך ננסה להתייחס בשורות הבאות

 ההכרזה וההקשר התלמודי

 הדיון התלמודי במסכת יומא, במסגרתו מופיעה הכרזה זו, מתמקד בסכנת ראיית קרי של כהן גדול בערב יום הכיפורים.  משם ממשיכה הסוגיה ומרחיבה את הדיון לסכנת ראיית הקרי של יהודי מן השורה הלן מחוץ לביתו. לא נכנס כאן לשאלה מדוע חששו חז"ל מראיית קרי של האכסנאי (רש"י מציע: "שלא יתגנה על בני הבית") רק נצביע על כך שהחשש מקרי לילה ב"מקומות לא ראויים", מחוץ לביתו של האדם, הוא הקו המנחה את הסוגיה. על מנת להימנע מהבושה שבראיית קרי בפומבי אוסרים על אדם לאכול ביצים במקום בו הוא מתאכסן, וכן לישון בטלית של בעל הבית (שמא ייתן בה סימני קרי). ומכאן, ללא דברי קישור, עוברת הסוגיה להכרזתם של רב ורב נחמן.

 שתי קושיות מעלה התלמוד ביחס להכרזה זו, ושתיהן מלמדות שהפרשנות היחידה שמציע התלמוד להכרזה של רב ורב נחמן, היא ששני החכמים שלפנינו הכריזו על כך שהם מבקשים אשה שתשמש אותם ביום בו הם שוהים בעיר הזרה.

 הקושיא הראשונה מסתייעת בברייתא של רבי אליעזר בן יעקב, המזהיר מנישואים עם נשים במקומות מגורים שונים, דבר היכול לגרום לכך שהילדים הנולדים לגבר אחד לא ידעו זה על זה, ינשאו זה עם זו וכך יוולדו ממזרים.  קושיא זו נפתרת בקלות בטענה: "לחכמים יש קול". מפתרון זה נלמד, שדווקא גדולי החכמים יכולים להרשות לעצמם סוג כזה של קשר מיני. כיוון שהחכמים מפורסמים, גם הצאצאיהם יתפרסמו כבניהם, ואין חשש לגילוי עריות עתידי. נמצאנו למדים שככל שהחכם מפורסם יותר, כך יקל להתיר לו סוג כזה של קשר.  הקושיא השניה מבוססת על קביעה הלכתית הקשורה לשמו של רבא, הצעיר בשני דורות מרב נחמן. לפי עמדה הלכתית מאוחרת זו, כל אישה חייבת להמתין לפחות שבעה ימים מרגע בו נענתה להצעת נישואים, עד לנישואים עצמם. שבעת ימי ההמתנה הם "שבעה נקיים", הימים שעל אישה להמתין לאחר ראיית דם המוגדר כ"זיבה". קביעתו ההלכתית של רבא מעלה את השאלה איך יכלו החכמים לקחת לעצמם אישה באופן כל כך מקומי ומיידי וללא שבעת ימי ההמתנה. על כך מציע התלמוד שתי תשובות. הראשונה – החכמים היו שולחים שליח שיקדים להכריז את ההכרזה הידועה, וכך האישה תוכל להמתין את שבעת הימים, ולהיות להם לאשה ביום בואם למקום.  התשובה השניה היא שהחכמים לא באמת התייחדו עם הנשים שבאו להם בעקבות ההכרזה, הם רק ייחדו לעצמם אותן, על מנת שלא יהיו כ"גברים שאין להם פת בסלם" וכך תרגע תאוותם המינית שלו היו יודעים שלא יהיה לה מענה היה נגרם להם  קרי לילה. 

"עתיד אדם ליתן דין על כל מה שראתה עינו ולא אכל"

 ההכרזה של כל אחד מהחכמים קצרה מאוד: "מי תהיה לי ליום". עורך הסוגיה מניח כמה הנחות בלתי מחייבות שיש לשים אליהן לב: א. ההכרזה היא הקדמה למעשה קידושין (שביום אחריו מן הסתם יבואו גם גירושין) ולא בעילה שאין בה התקשרות משפטית, המכונה "בעילת זנות". ב. רב ורב נחמן שקלו את  החלטתם לקיים את ההכרזה במסגרת החשיבה ההלכתית. אולם, המסורת אודות ההכרזה של החכמים מספרת רק כי אמרו: "מאן הויה ליומא". וכל השאר  הם נסיונות מאוחרים ליישב בין התנהגות נהנתנית ולא הלכתית בעליל, לבין הקשיים ההלכתיים שהיא מעלה. .

 "אל תחרוש על רעך רעה"

 הדיון התלמודי במסכת יבמות (לז ע"ב) המתייחס גם הוא להכרזת רב ורב נחמן, דומה מאוד לדיון במסכת יומא, ועל כן לא נדון בו. נסתפק בציון שני דברים המייחדים אותו: א.  ההקשר של הדיון אינו ראיית קרי, אלא לידת ילד שזהות אביו מוטלת בספק. ב. הדיון מסתיים בהערה בקרתית ולא בתירוץ. ההערה הביקורתית עוסקת במצוקה הנגרמת לאשה הנלקחת לאותו חכם  ליום אחד בלבד: "תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: """"לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה, משום שנאמר: (משלי ג""""): """"אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך." לפנינו הרגע היחיד בכל הדיון התלמודי על הכרזת רב ורב נחמן,  בו נטען טיעון מוסרי-רגשי, והוא מועלה ביחס לאשה הניתנת לחכם,  שלאחר יום בודד תושלך ככלי שאין בו חפץ, ותהפוך מבתולה לגרושה (שאולי אף נושאת עובר ברחמה) וסיכוייה להנשא לגבר אחר יקטנו באופן משמעותי.

 לנטרל את הקול המצטדק

 הכרזתם של רב ורב נחמן, כפי שפורשה בתלמוד הבבלי, עוררה תחושות קשות בקרב לומדי התלמוד בעיקר בדורות המאוחרים. מימין ומשמאל הותקפה ההכרזה, מצדם של יהודים ליבראלים, מצדם של יהודים שהמירו את דתם, ומצדה של הכנסייה. מאידך, יהודים שראו את עצמם נאמנים למסורת ההלכתית עמלו קשות על מנת להסביר את ההכרזה ולהקטינה ככל האפשר.

 בניגוד לכל אלה, תסתייע טענתנו בכמה חוקרים שעסקו בהכרזה בעשרות השנים האחרונות, ובקשו לנטרל אותה מהדיון האפולוגטי שדבק בה. כך למשל מתיחס  י. גפני להכרזה[2]: "…. כפי שניתן לשער, עוררו סיפורים אלה [הכרזות רב ורב נחמן] רשימה ארוכה של הסברים, רובם ככולם בעלי אופי אפולוגטי מובהק, והכל שותפים לדעה, שהדברים הנרמזים כאן לא נתרחשו כלשונם. … המקור היחיד שאינו נרתע מן המשתמע בסיפורים הללו הוא התלמוד עצמו.[ההדגשה שלנו] הסוגיה הציגה את הסיפור כסתירה להלכה ידועה, שאסור לאדם לשאת שתי נשים בשתי ערים שונות, שמא ילדיו יינשאו אלה לאלה בלא ידיעה. כל הסוגיה מניחה, שהחכמים אכן חיפשו נשים נוספות לזמן מוגבל, בשעה שבקרו בערים אחרות. יש שבקשו אף להסמיך לכאן את מאמרו הנודע של רב: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל." (ירושלמי קידושין פ"ד סו ע"ד).

 במחקר מאוחר יותר מגדיר ע. שרמר באופן ברור מנהג זה כ"שכירת "שירותי ליווי" ללילה."[3] וגם הוא, כגפני, לא מגייס טכניקות אפולוגטיות, להסבר מנהגם זה של רב ורב נחמן, ובניגוד לעורך התלמוד גם מוותר על הפתרון ההלכתי לפיו החכמים קדשו את הנשים שלקחו לעצמם לאותו היום. 

 "האיש הטהור הזה… יפגם את עצמו בכרוז מבוזה כזה?"

 אולם, כאמור,  לא כך היו הדברים בראשית חכמת ישראל. בעקבות ביקורות נוצריות על התלמוד יצאו רבים להצדקת מסורת זו. בין הטענות שהועלו להצדקת המסורת. כך למשל טען חיים בלוך[4] כי מסורת זו, אודות ההכרזה, אינה יותר מהלצה זדונית של אנשי שכנציב (המוזכרים כליצנים כבר בדברי רבי לבניו[5]) ורק עורך מאוחר שלא הבין שאלו דברי ליצנות, הכניס אותם לתלמוד. תירוץ אחר הועלה מרדכי ראובן מרגליות בשנת 1947, בשם חתנו, ולפיו יוחס מנהג זה של נישואי תענוג לסאסנים[6] וחכמי היהודים כרב ורב נחמן שרצו להציל עצמם ממתנת השליט הפרסי, העמידו פנים כאילו כבר לקחו לעצמם מבנות המקום היהודיות, וכך ניצלו מהפריצות הפרסית:  "הוכרחו [החכמים] להכריז ולהודיע שהם נושאים נשים בנות ישראל כשרות וצנועות ידעו שאלה נישואין פיקטיביים וכל עיקרה לא באה רק משם נמוסיהם הם"[7]. הסבר נוסף ניתן על ידי שמואל קרויס במאמר שפורסם שנה מאוחר יותר, בשנת 1948. שמואל קרויס מציע  להגיהה את לשון ההכרזה וכך להסביר כי החכמים לא הכריזו על חיפוש אשה אלא על חיפוש מקום אכסניא: "מאן הויא [לי פונדקאית] ליומא". ואילו דברי התלמוד על הכרזה זו הם לטענתו: "פלפול בעלמא"[8]. מאוחר יותר, בשנת  1977 העלה נוח עמינח את ההצעה כי ההכרזה עצמה לא הובנה כראוי ומשמעותה הראשונית היא אזהרה לגברים שנשותיהם טבלו בערב יום הכיפורים, שלא יקיימו עמן יחסי מין ביום הקדוש: "כלפי אלה שנשותיהם טובלות בליל יוה"כ הזהירו רב ורב נחמן "מאן הויא ליומא". כלומר מי היא המותרת ליום הכיפורים לבעלה צריך להזהיר שלא לשמש עמה שבמעשהו  גורם ח"ו שאין משיח בא. אם התגבר על יצרו וניאות תוך חלום ויראה קרי."[9]

[1] יומא: "רב כי מקלע לדרשיש מכריז: מאן הויא ליומא. רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז: מאן הויא ליומא". יבמות: "רב כי איקלע לדרדשיר, [מכריז] ואמר: מאן הויא ליומא? ורב נחמן כי איקלע לשכנציב, [מכריז] ואמר: מאן הויא ליומא". וראו ע. שרמר, זכר ונקבה בראם – הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשס"ד. עמ"""" 206 בהערה 72 מתייחס לחילופי הגרסאות בין כתבי היד השונים ולהשלכותיהם לסוגיה שלנו: "ניוזנר טען שרב נשא אישה פעמים רבות ראו:  J.Neusner, A History of the Jews in Babylonia, II, Leiden,1966, p.129 קביעה זו מבוססת על תרגום המילים  "כי אקלע" בספור זה כאומרות  "כל אימת שהגיע אל". תרגום זה אפשרי  לאור הגירסה """"כי מיקלע"""" בבינוני המתועדת ברבים מעדי הנוסח (ראו: דקדוקי סופרים השלם,  יבמות ב"""" עמ"""" לד) ובפירושו  של רש"י  יומא יח ע"ב ד"ה """"כי מקלע לדרשיש"""": שם היה רגיל לילך), אך על פי הגרסה """"איקלע"""" נראה שמדובר באירוע חד פעמי."

 [2] יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים 1990, עמ"""" 273-272 (בתוך: נספח שני, מונוגמיה או פולוגמיה בחיי היהודים בבבל וא"י בתקופת התלמוד)

 [3] עדיאל שרמר, זכר ונקבה בראם, ירושלים תשס"ד עמ"""" 206-205:

 [4] חיים בלוך, "דע מה שתשיב" 1938,  ראו בפרק "תשובותי להותיקן", עמ" 23-31

 [5] בבלי פסחים דף קיב עמוד ב

 [6] רבים מהפרשנים והחוקרים השתמשו גם בטענה זו, על מנת להקל מהעול המוסרי שכאילו רבץ על כתפי חכמי התלמוד. אלא שעד כה לא הביא אף אחד מהם ראייה של ממש לטענה שזה היה מנהג סאסאני. הראיות הראשונות לנוהג זה באיזור הן מהעולם השיעי ראו י. גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים תשנ"א, עמ" 272-3.

 [7] מרגליות, "מאן הויא ליומא", סיני, כא, עמ" קעו-קעט

 [8] שמואל קרויס, "מאן הויא ליומא", סיני, כב, עמ" רצט-שב

 [9] נח עמינח, "מאן הויא ליומא", סיני, פא, עמ" קסט-קעג