היום יז בתמוז, ואנחנו ב 929 קוראים פרק שתחילתו כה אירונית "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". שורות הנשמעות כתיאור אידילי של מחנה האהלים הגדול השוכן במדבר – עליו צופה בלעם המתפעם מהמראה ואומר את ששם האל בפיו.
במשך שנות קריאה ולימוד בפרשת השבוע – נפגש התאריך הזה (יז בתמוז) עם פרשת בלק, או עם פרשת פנחס. לאורך שנות לימוד וקריאה שמו לב הלומדים בכל הדורות לדיסוננס – לכאורה בין התאריך יז בתמוז שהוא יום זכרון שבו זוכרים חמישה דברים קשים: – חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז – נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל (משנה, תענית ד משניה ו) לבין פסוקי הברכה, פסוקי `מה טובו`.
מה הביא את הפרשנים והדרשנים לפסול את בלעם ונבואתו, ולכנות אותו רשע? האם מבט מפוכח על מצבם, ועל הסיפור היהודי בכללותו – גרם להם לכנות את בלעם `רשע` ? האם בלעם הרשע אינו בבואה של אל קנאי ונקמן שהפרשנים שמים בפיו טקסט של בעל מכה – `אמר הקדוש ברוך הוא לא בשביל שאני אוהב את העכו"ם אני ממשכן לכם מקדשי אלא עונותיכם גרמו לי ` (רבנו בחיי). המשכנות היו פעם נאים – אומר הפרשן, אבל כעת הם חרבים. האם בלעם מושם כרשע משום שנבואתו שקרית? או שמא משום שהוא מציב מראה מול חזון הכניסה לארץ – חזון של משכן במקום אהל – כי החזון מתפרק לנו שוב ושוב?
והשל"ה – מנסח אידיאולוגיית הגלות , ומשכנע דורות על דורות, בהבחנה לכאורה שבין אהל ומשכן – והופך את הסדר!
`מה טובו אוהליך` ביישובן,
`משכנותיך` בחורבנן,
כי הקללה שהוא החורבן הוא לברכה
על כן – על יישובן הקדום הזכיר שם `יעקב` ושם `אהל` שהוא עראי,
ובחורבנן הזכיר שם `ישראל` שהוא יותר חשוב וקראם `משכן`.
לדעת השל"ה הנדודים – והגלות , יש בהם באופן פרדוכסלי יסוד של יישוב , ואילו מצב הקבע מצב של היות `ישראל` – טומן בחובו את החורבן. עד כדי כך.
במהלך המזכיר את דברי השל"ה ג`ורג סטיינר אומר (בספרו ארטה) "ראוי לה למוסריות שצרורותיה יהיו צרורים תמיד. זו היא מצוותם האוניברסלית של הנביאים במריבה העתיקה עם המלכים והכוהנים של האומה הקבועה, של מבצר המדינה. בימינו הפולמוס הזה עומד ביסוד המתחים בין ישראל לתפוצות. ואף על פי שהמחשבה הזאת אסורה באמירה כמו שמו המפורש של אלהים, האמת הגדולה היא שהיהדות תשרוד גם אם תחרב מדינת ישראל. כי נבחרה לנדוד (להיות באהל)… מושגים ורעיונות אינם זקוקים לדרכונים השנאה והפחד הם שמנפיקים ומונעים אשרות כניסה…. האם לא סיפר רש"י עצמו שכאשר היהודי שואל איזוהי הדרך עליו לאטום את אוזנו לתשובה הנכונה, שהרי ייעודו הוא להיות נע ונד, כלומר תועה וטועה?
החברותא עם רוחות השמים, היסוד הארעי – אומר סטיינר, סופו שיעורר חוסר אמון עמוק.
לאחר ההתקוממות מול דבריו, אני מנסה ללמוד מהם שה`ביתיות` היא מקור ללאומנות, לפשיזם, לדיכוי זכויות אדם, ושאי ההזדהות עם הביתיות היא הגרעין לזהות והבסיס לשליחות מוסרית. שטיינר מזהיר מכל צורת התקרנפות הנובעת ממסגרות של מולדת, לאום, ומדינת לאום.
