אברהם המהפכן הציוני מרד בעולם הרבני והפר את שבועותיו. הוא עלה בחומת הגטו, מרד באומות העולם ודחק את הקץ. לקץ הוא קרא שחרור. שחרור עצמי ושחרור לאומי. הוא עצמו היה האל אשר דיבר מתוכו ואמר "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". את הקב"ה הוא ניתץ עם יתר אלילי הגלות.
אברהם זה ניתץ את אלילי אבותיו והפנים ביצחק בנו את כל הפחד והשנאה לעולם הרבני. הוא העביר ליצחק את כל מה שהוא רצה להיות ולא כל כך הצליח – את הידיים העובדות. חקלאות למופת. תעשייה עתירה. חפירת בארות על ידי עבדיו. המוביל הארצי. צבא להתפאר בו.
יצחק צבר מחוספס. מעודו לא יצא את הארץ. בן מהגרים, בן חלוצים שאברך המשי שבאביו חבוי בגנים הסמויים שלו. כגולם. כחומר גלם של חולצת משי. יצחק למד לצאת לשדה – הן לשדה השלף (שדות שבעמק…) והן לשדה הקרב. יצחק הלך בשדות. הלך.
אבל משהו הפריע לו כל הזמן. משהו מנע ממנו את ההתמכרות לשדה. זיכרון ילדות עמום של אש ומאכלת אשר גרם לו לשיר שירים עצובים, חסידיים, מסביב למדורה… על אף שהיה איש שדה ואיש עשייה מובהק לא חדל איזה סיוט רוחני לרדוף אחריו. עולם השדים והרוחות שלו היה עולם הרוח. רוח המרד איימה עליו דרך עיניו הבורקות של אבא הכופתו למזבח המאולתר.
יצחק לא שמע מאברהם מאומה על סבא תרח. אברהם ושרה הקפידו לא לדבר על תרח בנוכחותו של יצחק. מפעם לפעם היה אברהם מבמבם מנגינה ללא מילים מעומק הלב. והיה למנגינה הזאת נופך פגאני-חסידי.
לפעמים היה יצחק מאזין בסתר לדברים המוזרים שהיה אביו אומר לאמו:"…אבותינו, שרה, היו אמנם עובדי אלילים תמימים וגלותיים, אבל לשיר הם ידעו. הו, איך שהם ידעו לשיר…"
ושרה צחקה פתח האוהל. נהנית מעוצמת הסרקאזם החלוצי של אברהם שלה. גם אברהם צחק. ריקושטים של צחוק מגולגל ושל אלילים מנותצים התעופפו באוויר. אבל אחר כך נכנסה שרה פנימה לירכתי האוהל, הציצה בתמונה המצהיבה של אביה ואמה, פנתה כה וכה, ובכתה בחשאי כשהיא מליטה את פניה בכפות ידיה.
יצחק לא ישכח לעולם את המנגינה הזאת ואת הריח של סבא תרח הנודף ממנה. ריח של מנגינות חסידיות ללא מילים הנבלעות בחושך. בשדות.
רק בחושך של השדות הרשה לעצמו יצחק לשיר מעומק הלב, באור של השדות הוא הלך, הסתער, העביר צינורות, סחב פצועים.
אבל לא רק את המורשת הנמרדת של סבא תרח לא הכיר יצחק. גם המורשת המורדת של אבא לא היתה מוכרת לו. המורשת היחידה שיצחק הכיר לפרטי פרטים היתה מורשת קרב. האחד בתשרי והאחד במאי נותרו עם המאכלת והעצים על המזבח הנטוש.
עכשיו יצחק זקן. עיניו כהו מראות. גם יעקב ועשיו לא כל כך צעירים. עכשיו יצחק קצת מבולבל. הוא לא יודע את מי מבניו לברך. את עשיו אהב אהבה עזה כמוות. אל יעקב הוא לא כל כך התייחס. השאיר אותו לטיפולה של רבקה. (רבקה לא גדלה בארץ ישראל. ילדותה עברה עליה בגלות, והבוז האידיאולוגי אל סבא תרח לא היה מופנם בה כל כך). יעקב היה ילד של אמא. עשיו ילד של אבא. עשיו יצא לעבוד בשדה – אבא יצחק ייעד אותו לכך – קרא לו עשיו מלשון עשייה.
יעקב התוודע איכשהו אל המנגינות של תרח אבי זקנו. עשיו לא ידע אפילו על קיומן. הוא עבד בשדה ועשה בתעשייה וקץ בחלומות. בעל גוף, גבוה מאבא בחצי ראש ומסבא בראש שלם. מספר נעליים ארבעים וחמש. יודע לפרק כל מנוע שיתנו לו. מגיל תשע נוהג על טרקטור. כבר חמשים שנים מרכז את הפלחה.
משך כל הזמן הזה מנסה יעקב לחלום אבל מתבייש בחלומותיו. הוא רוצה להיות איש אוהלים ולחיות בעולמה של תורה אבל לא נעים לו מיצחק. משך כל הזמן הזה לומד יעקב במחתרת לימוד מגוחך וטרגי. אמנם רבקה אוהבת אותו ומפנקת אותו, אבל הפינוק הזה מביך את יעקב. קשה להיות ילד של אמא בחברה שסוגדת כל כך לעשייה של אבא. הוא מכריח את עצמו להיות איש ביצוע. גם הוא יודע לפרק מנועים. בשעות הקטנות של הלילה הוא קורא ספרי שירה.
עכשיו יצחק זקן. עיניו כהו מראות. עדיין הוא אוהב את עשיו אהבה עזה וגלויה, אבל משהו עמום ומגושם בתוכו מתחיל לאהוב את יעקב. לעת זקנה הוא מתבייש פחות ביסודות ההשראה המודחקים בו. ברגע של חולשה, כלומר, ברגע של אמת, הוא מתבלבל בין יעקב לעשיו ומברך את שניהם כאחד: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".
