מות האהבה – ירמיהו טז| עפרה שפי ויונה ארזי

ב) לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה: (ג) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת:
(ד) מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:

כך אומר ה` לירמיהו. ומייד אני חושבת על כל הילדות והילדים ועל כל המשפחות שימותו ברעב ובחרב לא יספדו ולא ייקברו – גורל איום המצפה לתושבי יהודה. וכל זה ייחסך מירמיהו. במבט ראשון, נראה כי ה` מרחם עליו ורוצה לחסוך ממנו את הזוועה של כליית משפחתו. חיי הנביאים הושע ויחזקאל גם הם שזורים בקשרים בעייתיים עם האישה. ה` ממית את מחמד עיניו של יחזקאל – כהדגמה חיה לנתק בינו לבין העם, ובמשל האישה ילדה/עם ביחזקאל טז היא נאנסת על ידי כל מאהביה. הושע נושא אישה זונה כמעשה סימלי לאותו קשר מקולקל בין האל הבעל והעם האישה. 
ירמיהו מקצין ומקצין בעניין האל האחד, והתנזרותו מאישה איננה דרך הנזירות היהודית. למעשה, זו איננה נזירות, אלא איחוד טוטאלי עם אל זכרי, ירמיהו רואה בחזונו איך הנשים והילדים ימותו, אך אינו מתאר את מות הגברים, אלא את חזרתם בשיבה מאוחרת מצפון. כלומר, ירמיהו חוזה הרג של העם באופן טוטאלי, ולא בפעם הראשונה, אבל בהחלט רואה שיבה לציון, יציאת בבל במקום יציאת מצריים. 
הזדהותו עם כליית העם נעשית על ידי התנזרות מחיי אהבה ופריון, שאותה מסמלת האישה שאיננו לוקח. החד משמעיות הגברית הזאת מביאה להרס העם, סופו וכלייתו. 
וזה מביך את הרד״ק. מבוכה מובנת לגמרי. החד משמעיות שיש במעשה ההינזרות מאישה הופך לדו משמעות מבלבלת: אנחנו בני אדם ואיננו צמחים. איננו יכולים לקיים עם פעיל ולהוליד ללא נשים. 
החד משמעיות של ה׳ אחד, גברי, מוחק את היסוד הנקבי של העולם. המעשה הסימבולי של ההתנזרות מאישה מוחק את צלם אלוהים המרובה, שבו האל הוא גם זכר וגם נקבה, ״נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו״ ונשאר להתרבות בשיטת ״ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה״.

במבט ראשון – מעשהו של ירמיהו אישי, כך לפחות לא סובל כמו יחזקאל. במבט שני, זוהי אמירה מביכה כמו שאומר הרד”ק. 
א ב ל – הוא ערירי. 
ביצירתו `מגילת האש` מדייק חיים נחמן ביאליק את ערירותו של הנביא : 
אֶל-אֶחָיו הַגּוֹלִים יָצָא וַיִּרְאֵם בְּשִׁפְלוּתָם וּבֶעֱנוּתָם –
וַיִּכְאַב אֶת-מַכְאוֹבֵי כֻלָּם, וַיִּשְׁאַג אֶת-שַׁאֲגָתָם.
וַתִּשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַשְּׁאָגָה זַעֲקַת הַשָּׁמַיִם וְהַשְּׁאוֹל,
קִנְאַת אֱלֹהִים וְסַעֲרַת חֲמָתוֹ,
נַהֲמַת נֶפֶשׁ גֹּוַעַת בְּחֶבְלֵי אַהֲבָה-לֹא-בָאָה וְאַנְחַת הָעוֹלָם בְּלֵיל הַחֻרְבָּן.
"חבלי אהבה לא באה" – כך מתאר חיים נחמן ביאליק את הנביא. את כאב כלם הוא כואב וגם את קנאת אלוהים וחמתו – אבל חשוב מכל, גם את אבדן האהבה – זה החורבן האמיתי, ולב יצירתו של ביאליק.
מי ניצח? האהבה או האל האל מיני? איך יהודים מתייחסים אל הפריון והרבייה בימינו? 
אנו עורכים קידושין, הופכים את לא יישמע קול ששון וקול שמחה … ל״עוד יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה״
א. ב ל – האישה היא תמיד מכשול לגבר, בעיה ליצר, והחרדים בינינו מפרידים בין הבנים לבין הבנות במשך כל שנות ילדותם ונישאים נישואי שידוך ללא אהבה. 
כולנו ללא יוצר מן הכלל, חרדים, חילוניים, דתיים, ואפילו נטורי קרתא, חיים עם דו המשמעות שיצר בשבילנו ירמיהו. האל הוא אחד והוא גברי, אך כדי לקיים את המין אנו נזקקים לחלק הנשי שבו נוצרים החיים האנושיים. אין כמו הקטע הבא להבין את דו המשמעות הזאת:
בתוספתא יבמות מתוארת התחרות האימתנית בין האהבה והתורה :בן עזאי אומר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים ומבטל את הדמות שנאמר כי `בצלם אלהים עשה את האדם` וכתוב: ואתם `פרו ורבו`. אם כן, אלוהים בציוויו לירמיהו מוכן להמעיט את עצמו – בהיותו מודע לכך שעצם החורבן הוא המעטת עצמו. כל ילדה וילד שנולדים – מגדילים את הדמות ומנכיחים את הוויית האלוהות בעולם. וברגע שאין הולדה – דמות האל, אותו אל נקמות בעל סערת החימה מצטמצמת. א ב ל בו עזאי , נפשו חשקה בתורה. הוא מוכן להמעיט את הצלם, את הגדלתו הוא משאיר לאחרים.
על אותו בן עזאי מספרת הברייתא בבבלי חגיגה שכשעלה עם חבריו למקומות עליונים – `הציץ ומת` – מדוע הציץ ומת – אולי נענש על שהעז להמעיט את הצלם האלוהי ללא רשות?
וביאליק, ב`הציץ ומת` מתאר אותו צונח מת על הסף, ולפידו שבידו (שעל הסמליות שבדמוי אין צורך להרבות במילים) , הופך לאוד עשן…

 

Facebook
Twitter
LinkedIn