מלכודת דבש מונותאיסטית – תהילה כ"ג | יונה ארזי ועפרה שפי

המזמור המפורסם והיפה הזה, כשקוראים אותו כתהילה, הופך לכלוב הזהב של האלה, למלכודת הדבש של האיילה.

כשאנחנו שואלות את עצמנו, מי שרה או מי שר את התהילה, אנו מוצאות תערובת מעניינת של הקול הגברי ושל הקול הנשי.

מצד אחד אפשר לקרוא את הטקסט כמזמור, שנכתב כביכול על ידי מלך משיח המהלל את אלוהיו:

מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר.

בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי; עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.

נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ.

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי;

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.

תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי,

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה.

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי,

וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים.

אין אישה, המשורר פסיבי, הוא כמו טלה, או כבש, רפה, זקוק לרועה.

מצד שני זוהי תהילה שאותה כותבת שוב איילת השחר המדוכאת.

פנים רבות לאיילה – איילת השחר, איילת השדה, איילת האהבים. כולן אותה אלה. עם פנים אחרות. איילת השחר יולדת את היום, איילת השדה חופשיה ובוטחת, ואיילת האהבים יולדת ומניקה.

האילה בתהילה הזאת מופיעה כאיילת השדה המהללת את האל האחד הגברי תוך כניעה מוחלטת.

מזמור לאילת השדה: יהוה רועי לא אחסר,

בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני

נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדקו למען שמו.

עורך מתוחכם עבד פה. מיד אחרי זעקת האלה  "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", ואחרי סילוקה מהשדה התיאולוגי, מופיעות מילות הפיתוי המתוקות : יְהֹוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:

אבל איך מתנהל העולם לאחר גירוש האלה?

במקום השחרור והחופש שמסמלת איילת השדה, תפקידה כאן הוא לספק את צרכיו של בן זוגה, האל היחיד, והפרס הוא פרנסה טובה הבאה ממנו והגנה עליה. האילה יודעת שאין צדק בהתנהלות זו, שזהו צדקו של הכוח המגרש, והיא מוסיפה את המילים למען שמו. שמה שלה נמחק.

בעזרת סמלי השליטה הפאליים מביעה התהילה את הופעת הכח החדש : השבט בעל המטען האלים והמשענת בעלת המטען הלכאורה מנחם.  מדובר במלכודת מונותאיסטית המבטיחה שפע נחת ורווייה  תמורת כניעה והתבטלות – ישיבה בבית לאורך ימים. האלה מוכנסת לבית יהוה לאט לאט הוא תופקע מכוחותיה ותסומם עם כל השמן והדשן האלה.

מבחינת האלה זהו שיר חנופה ליהוה המגרש, אך ורק כדי להישאר באיחוד איתו. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. האמנם? האילה המוכה תסבול את השבט תמורת החסד, והאל המכה יהיה משענתה.

מתי יש צורך בסמלי השליטה האלה? מאותו רגע בו מופיע גיא הצלמוות. זהו הכח של איילת השחר האימתנית: גיא הצלמוות מסמל את הפחד להיבלע בתוך האלה הבוראת, בתעלת הלידה, הרחם, הואגינה.

איילת השחר שהיתה זו שעזרה לגרש את החושך הופכת לגיא צלמוות ונכבשת כל ידי הניהול השבטי המתחפש למשענת. אילת השדה מונחית ומנוהלת על ידי ה` רועי (אחד משמותיו החדשים של יהוה ) ושבטו ממלא אותה, וכובש אותה. ומה עם איילת האהבים? זאת שיולדת? זאת שמניקה? היא מחוקה לחלוטין. ממקום שבו היא הניקה, היא תלויה בשולחן, בשמן ובכוסו של ה׳ רועי.

תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי,

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה.

בגרסה המונותיאיסטית הרבנית איילת האהבים היא כמובן, התורה. זאת שיש להגות בה יומם ולילה.

התלמוד הבבלי במסכת עירובין מספר לנו בדיוק את הסיפור הזה  – בעילת האיילת מושווית שם ללימוד התורה:

״אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן וגו` למה נמשלו דברי תורה לאילת?

לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה – אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. ויעלת חן – שמעלת חן על לומדיה. דדיה ירוך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב – אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן – מוצא בהן טעם.

(בבלי עירובין נד ב).

הרחם הוא כמובן שם נקי לואגינה, גיא הצלמוות, והוא צר ונועד לשרת את בועלה, והתלמוד לא שוכח את איילת האהבים המניקה – הדד המלא חלב הוא התורה ומשטורה נעשה בבית. הדד חייב להיות בתוך הבית, שמא ייזל חלבו מתוך המלכודת המונותיאיסטית והבריות יכירו שוב בכוחה הבורא של האילה. 

Facebook
Twitter
LinkedIn