מנגד – משה, רחל, והגר
————————
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:
וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב)
מִנֶּגֶד/ רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
איש ונבו לו – אומרת רחל. הנבו הוא של כל אחד. נבו הופך למושג. נבוא בלי נביא, נבו מקוצץ, נבו שלא בא. השימוש של רחל ב`הבא` `היבוא` – עם החריזה הפשוטה ל`נבו` – מקבעת את הנבו שלא יבוא בתודעה, מקבעת את ההר המיתולוגי המקראי כמבט אל הבלתי עביר.
רחל מגדילה עשות ביצרה את האמירה הנחרצת, הכל יודעת – בכל ציפיה יש עצב נבו. הפוטנציאל המתגשם או לא של האכזבה. הסצנה המקראית הכה נוגעת ללב של העמידה מנגד, והידיעה שבוא לא יבוא – הופכת לסצנה אוניברסלית . למרות השימוש ב`איש` – המשוררת כה נוכחת פה עם ציפייתה, אכזבתה, התפכחותה. והציפייה – כה פשוטה לאזן קשבת, ללב קשוב, למפגש האנושי שנגזר עליה – לא לחוות אותו. שמה לא תבוא אומר אלהים למשה – ושמה, אומרת המשוררת אני נשארת עם עצב הנבו שלי על ארץ רבה. ועם תחושת ה`מנגד`.
הקול הנשי החבוי המסתתר פה הוא קולה של הגר, המיואשת הנעזבת, המגורשת – ברגע של יאוש, יושבת מנגד כי אינה יכולה לראות במות הילד.
(טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ: (בראשית כא)
מות הילד ישמעאל נמנע בהתערבות אלוהית.
מות הילד הכורדי לא נמנע – וה`מנגד` האישי הרגיש הופך לעמדה פוליטית לא הומנית של ניכור ואדישות עמדה לעומתית של מנגד עוין, המביא החמצה איומה.
הציור של האמן הבריטי ג`וזף היימור, 1746, הדמויות בציור הן כמובן הגר, ישמעאל הכמעט גווע, והמלאך – אך זהו ציור אלגורי, המתייחס לייסוד בית חולים לאמהות ולילדים עניים.
הקריאה היוצאת גם מהציור -לא לעמוד מנגד, אין זאת תמיד גזירה כמו שחושבת רחל.