כולנו מכירים את תולדותיה של ירושלים. הנרטיב המקראי מספר כי דוד המלך כבש את העיר ירושלם מידי היבוסים, עיר שמוזכרת כבר בספר יהושע כבלתי ניתנת לכיבוש[1]. ירושלים היא עיר דוד, אך ירושלים היא גם עיר האלוהים. זו העיר שבה שוכן כבוד האלהים, ה` צבאות במלוא נוכחותו. זאת עיר שמדובר בה נכבדות :נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים (תהילה פ"ז), זאת העיר בה חשק אלוהים וקבע בה את מקומו. כדברי החיד"א האומר שהקשר בין הקב"ה וירושלים הוא קשר של נישואין[2]. מאמץ תעמולתי אדיר מושקע לאורך דורות, לפי המקרא, בביסוסה ובעיגונה של ירושלים כעיר האלוהים.
אבל, יש ספור אחר, נוסף, המגלה לנו משהו על תולדותיה של ירושלים. זה סיפור של קרב תיאולוגי, כואב וקשה הנחשף לפנינו תוך לימוד ועיון בתהילה מ"ח. תהילה כה מפורסמת ואהובה, מצוטטת לעייפה, שיר הלל ליופיה של ירושלים. שיר הלל זה מורכב לדעתנו משריד של המנון קדום וממזמור `חדש` המונח על יסודות השיר הקדום.
החלק הקדום שהוא שיר תהילה לעיר הכולל חיבור תמוה בין הר ציון וירכתי צפון – חיבור שעוד נעמוד על מהותו: ובו בנות יהודה סובבות במעגל פולחני את ההר הקדוש.
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב:
דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ (כשמש) אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ, ,יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה:
סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ, שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:
וחלק שני שבו מודגש החיבור בין העיר ובין ה`, אלוהים, וה` צבאות ובו מופיע הביטוי "עיר האלהים";
ב) גָּדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ:
(ד) אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב:
(ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו:
(ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ:
(ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה:
(ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ:
בְּעִיר יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ:
צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ:
(יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ:
(יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:
(טו) כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:
בחלק השני משתנה האווירה. בטון לוחמני ואלים מספרת התהילה על קרבות הכיבוש ועל הניצחון שנחל ה` צבאות שקבע בעיר את היכלו ומשליט בה צדק ומשפט. חלק זה כולל תיאור של מלכים שאניותיהם נשברו, והם רועדים כיולדה למראה ניצחונותיו של אלוהים, והתהילה מסתיימת בהצהרה ובשבועה כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד .
הפסוק הראשון – יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן ,הוא זה שמגלה את הרובד הקדום והסמוי בשיר. מסתבר שהמילה "נוף" היא מילה יחידאית ומופיעה במקרא רק כאן, בתהילה שלנו. ואנו מבקשות לטעון שמשמעות המילה נוף היא צמרת העץ. או כמו שהמילון מציע לנו: `צַמֶּרֶת, קִבּוּץ הָעֲנָפִים בָּעֵץ, חֶלְקוֹ שֶׁל הָאִילָן מִן הָעֲנָפִים הַתַּחְתּוֹנִים וָמַעְלָה` (מילון אבן שושן). נראה אם כך ש`יפה נוף` מדבר על מקום קדוש וגבוה, כמו אלוני ממרא או אלון מורה, שבראשו עמד עץ קדוש בעל צמרת מרשימה כמייצגה של האלה הגדולה. תנא דמסייעא אנו מוצאות אצל רש"י שאומר במפורש – שיפה נוף – הוא לשון נוף של אילן. נראה שרש"י מוטרד מהמילה הזאת שלא נמצא לה אח במקרא, והוא מוסיף שמדובר בכלה של יופי, כי בכרכי הים – קוראים לכלה ננפי, אולי בהקשר לנימפת יער יפהפיה. רש"י תוהה אם אין מדובר כאן בהר הזיתים. מה שמהדהד את עץ הזית שנטעה אתנה על האקרופוליס. פירושו של רש"י מושפע מהמדרש (בבלי ראש השנה כו א)` אמר רבי שמעון בן לקיש: כשהלכתי לתחום "קן נשרייא", היו קורין לכלה "נינפי",…שנאמר: "יפה – נוף – משוש כל הארץ"`, מכאן גם קשר הנישואין שכבר הערנו עליו בין העיר ואלוהים, מה שמציין גם את המעבר של האלה הגדולה מאלה רבת כח, אמא טבע יוצרת הכל, לכלתו של אלהים. כך שרש"י מספר בעצם את הסיפור כולו על האלה הקדושה המיוצגת על ידי נוף אילן מפואר ההופכת לנתינה , לכלה, שכולה נופת צופים , במעבר קריטי מנוף לנופת.
תרגום השבעים אף הוא מבקש לפרש את המילה נוף והוא מתרגם את הפסוק כך : עירו של המלך הגדול נטועה היטב על הר ציון – the city of the great King is well planted on the mountains of Sion, with the joy of the whole earth, on the sides of the north. התחושה הפרשנית ש`יפה נוף` נושא עימו משמעות של עצים קדושים משותפת לרש"י מהמאה ה 11 ולמתרגמי תהילים מהמאה השנייה לפני הספירה. רוברט גרייבס, חוקר המיתולוגיה אף סבור שההקפות במקדש סביב המזבח עם ענפי ערבה הם הד לפולחן אלות קדום, ואנו מוסיפות שהקפות שמחת תורה עם האלה החדשה היא התורה, אף הן שריד לאותם פולחנים קדומים שמופיעים בתהילה בדמות `סובו ציון והקיפוה` – מה שמהדהד גם את מנהג הקפות הכלה – מסתבר שפירושו של רשי מכיל ודאי ללא יודעין את הנרטיב הקדום של תהילה מ"ח.
הפסוק הראשון אף מספק לנו מידע נוסף על מיקומה של אותה אלה עוצמתית. הצירוף `ירכתי צפון` – חוזר כמה וכמה פעמים במקרא[3], תמיד במשמעות של מקום רחוק. המחקר מגלה לנו ש`הררי צפון` או `הר צפון` היה כנוי מקובל על תושבי המקום היבוסים והתקבל על ידי הישראלים."הררי צפון , " היה מושב האלים במסורת הסורית פניקית , בדומה להר האולימפוס במיתולוגיה היונית , אלא שבניגוד לו , הוא יכול להיות מועבר למקומות אחרים , וכך הוא נתקבל על ידי היבוסים בהר המוריה , ובהמשך על ידי הישראלים , תוך שהותאם לתפיסת המקרא : " גדול ה` ומהולל מאד בעיר אלוהינו הר קודשו יפה נוף משוש כל הארץ ירכתי צפון " לא רק המושג "ירכתי צפון" מושב האלים התקבל מהמסורת הקיימת , אלא חלק מהתכונות האחרות של `הר צפון` ; מקומו המרכזי , היותו יושב על נהרות , מקור כל הברכות וכו [4] .
התמונה המתקבלת אם כך היא של עיר קדושה שעוד לפני היותה עיר התקיים על אחד מהריה פולחן האלה, אלת הטבע העצמתית, `בוראת הכל, ממנה זורמים החיים `שומרת השמש השמים והים וכל האלים והכוחות; בהשפעתה יידום הטבע וישקע בשינה… מקור העצמה של אנשים ואלים; בלעדייה לא יוולד או יישלם דבר. רבת כוח מלכת האלים…`(מתוך ספר רפואה מהמאה ה -12 ,כ"י הארלי 1585 המוזיאון הבריטי). מלחמות הן שהכריעו את האלה, היא הפכה לכלתו של אלהים, בנותיה כבר אינן בנותיה, הן סתם ישובים סביב לירושלים, והמלכים שהעריצו אותה עומדים שבורים – הופכים לנשים אחוזות צירי לידה מפני כוחו של האדון החדש אלהים צבאות המנכס לעצמו את ביתה משכנה, ומתנחל בארמונותיה.
הערות
[1] וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע טו סג)
[2] והטעם `נכבדות מדובר בך` לשון נשואין (חומת אנך – החיד"א לתהילה פ"ז)
[3] ישעיהו פרק יד-ג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: יחזקאל פרק לח -ו) גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ:
יחזקאל פרק לח -(טו) וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב:
יחזקאל פרק לט – ב) וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:
[4]אלי שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה עמ 51, 1976, הוצ אריאל
