מקום כסאי ומקום כפות רגלי – יחזקאל מג | יונה ארזי

יחזקאל פרק מג
ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 

מנקודת מבטה של ההסטוריה היהודית, נבואתו של יחזקאל היא אבן פינה בכינונה של המיסטיקה היהודית. לא זו בלבד שהטקסטים שלו היו מרכזיים לקורפוס העיוני של ספרות המרכבה אלא שנבואתו עצמה קרובה באופן אינטימי  למיסטיקה עצמה. נביא העומד בין שני עולמות : נבואה קלסית של  שמיעה ודיבור, והתשוקה האדירה לראות את פני האל המלווה בחווייה אקסטטית.   מבחינה זאת  הוא חוליה מוקדמת בתהליך שבו דפוסים אקסטטיים מיסטיים  עולים על פני השטח. ומהדהדים במסורות מדרשיות  וכמובן בספרות הזהר , עם מגמה משיחית אפוקליפטית. (חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה)

***

סוגייה רחבה היא היכן מקום השכינה בזמן הגלות; אם `פעם` היתה העלייה לרגל  מסמן של ראיית פני השכינה, הרי שמאז החורבן העדיפה המסורת לראות את השכינה בגלות "כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" (בבלי מגילה כט א).  מצד שני, השכינה נמצאת כל הזמן בארץ ישראל כפי שמספרת לנו על הגמרא במסכת ברכות על רבי יוסי שפגש  אותה בחורבה בוכה  מקננת ומקוננת : " בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך"[1], וכך זוכה רבי יוסי כמו יחזקאל בגולה, להתפלל ולהתגלות במקום חורבן.  ואולי ניתן לומר שהשכינה שורה בכל מקום שהוא  חוץ בלתי מובנה,  מקום של שדה, חורבה או מדבר. שהרי מקומה הראשון היה בדרך, במשכן  במדבר – "ועשו לי  מקדש ושכנתי בתוכם" אומרת התורה בפרשת תרומה[2] – וחושפת את המגמה הספרותית היסטורית שלה.

כך שיחזקאל המדבר על הכסא וההדום מאזכר גם את `ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם`, גם את  ההתגלות של ישעיהו. וגם את דבריו המטאפוריים  והמאתגרים של ישעיהו השלישי – כֹּה אָמַר יְהֹוָה:  הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי.  אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?[3]

שום בית לא יכיל את ההדום והכסא – מלוא כל הארץ אותו כבוד שיחזקאל מדבר עליו, משה מבקש לראות אותו  ובכך שניהם מאד דומים – הראיני את כבודך מבקש משה, ויהוה מסכים להראות לו את אחוריו בלבד.

***

תהפוכות רבות עבר בית המקדש עד שהפך לבית מדרש. השכינה שם, בוכה , כנפה שבורה. הסיפור של רבי יוסי בחורבה חוזר אצל חיים נחמן ביאליק ב`לבדי`. השכינה  היא מטפורה לאם הנוטשת  מתרפקת וחונקת את ילדה היחידי המצפה לאהבה  הבלתי אפשרית , הכניסיני תחת כנפך הוא מבקש , אין לי כלום אין לי דבר.  השתיקה הנוראה  והרועמת נשמעת עד היום  כבר יותר ממאה שנה.

***

בשיר גנוז מבקש חיים נחמן לצאת  מתחת הרשות השכינתית החונקת – 
"מִחוּץ לִרְשׁוּת אֵל וְשֶׁלֹּא תַּחַת כָּנְפֵי הַשְּכִינָה – נָשַׂאתִי אֶת-רֹאשִׁי וָאֶזְקֹף מְעַט אֶת-קוֹמָתִי"

ובשיר גנוז אחר הוא מבקש מחסה – הפעם בחיקה של האלה ולא בחיקה של השכינה – הֲיִי עוֹד הַפַּעַם מַחֲסֶה לִי, כִּפַּת אֵלָה רַעֲנַנָּה…בְּחיקֵך אֶמצָא אֶת נַפְשִׁי.

א ב ל את התיקון הגדול של השכינה  מציע  חיים נחמן ב"על סף בית המדרש " .   החורבה, תחדש את נעוריה, ותהפוך לאהל ובו חלונות קרועים לרווחה.  ההתחדשות הרוחנית – תרבותית היא היא שתחדש את המשכן – מקדש. המשכן /מקדש ההרוס  יהפוך לאהל שם , מקום של תורה במובן הרחב של המושג. 
הגאולה תבוא על ידי פתיחת חלונות רבים ככל האפשר – מעשה של חילון.

 בְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;

כאן ביאליק ממש משוחח  עם יחזקאל.  ומציע חזון תחיה וגאולה תרבותית. דוחה את הקדושה כצל פרוש, מבקש לרפא את החורבה להפוך אותה לאהל מועד, לאהל שם, וזאת על ידי פריצה חלונית /חילונית . האור שיכנס לחורבה הזאת אור פלורליסטי- יהודי יהדוף את האפלה ואז תתגלה שוב השכינה החבויה בין חורבות בית המדרש – מקדש נעוריו הישן.

***

    "במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את המושגים  הללו (הלכה ואגדה) מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח `סיקולריזציה` במובן חול. …במובן זה רק נרוויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים ולא נצטרך לחדש מלים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול. (ח נ ביאליק, `לשאלת התרבות העברית`, דברים שבעל פה, ב עמ` קצח)

 הערות

[1] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א 

[2] שמות כה  ח

[3] ישעיהו  סו