משעבוד לאחוות נשים – תהילה ע"א | עפרה שפי ויונה ארזי

א  בְּךָ אֲדֹנִי חָסִיתִי, אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם.

ב  בְּצִדְקָתְךָ, תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי; הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ, וְהוֹשִׁיעֵנִי.
ג  הֱיֵה לִי, לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא תָּמִיד, צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי
   כִּי סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה.
ד  אֲדֹנִי  פַּלְּטֵנִי, מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ.[1]
ה  כִּי אַתָּה תִקְוָתִי, אֱדוני  מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי.
ו  עָלֶיךָ, נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן, מִמְּעֵי אִמִּי, אַתָּה גוֹזִי; [2] בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד.
ז  כְּמוֹפֵת, הָיִיתִי לְרַבִּים;  וְאַתָּה, מַחֲסִי עֹז.
ח  יִמָּלֵא פִי, תְּהִלָּתֶךָ;  כָּל הַיּוֹם, תִּפְאַרְתֶּךָ.
ט  אַל תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל תַּעַזְבֵנִי.
י  כִּי אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי;  וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי, נוֹעֲצוּ יַחְדָּו.
יא  לֵאמֹר, אִישָהּ  עזבה  רִדְפוּ וְתִפְשׂוּה כִּי אֵין מַצִּיל.
יב  אֲדֹנִי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי;  אֲדֹנִי  לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
יג  יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ, שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי: יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי, רָעָתִי.
יד  וַאֲנִי, תָּמִיד אֲיַחֵל,ְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ.
 טו  פִּי, יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ, כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ:  כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת.

טז  אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת, אֲדֹנִי , אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ.
יז  אֲדֹנִי , לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי  וְעַד הֵנָּה, אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ.
יח  וְגַם עַד זִקְנָה, וְשֵׂיבָה אֲדֹנִי  אַל תַּעַזְבֵנִי:
עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר;  לְכָל יָבוֹא, גְּבוּרָתֶךָ.
יט  וְצִדְקָתְךָ אֲדֹנִי  עַד מָרוֹם
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת;  אֲדֹנִי מִי כָמוֹךָ.
כ  אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי, צָרוֹת רַבּוֹת  וְרָעוֹת:
תָּשׁוּב תְּחַיֵּנִי; וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ, תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי.
כא  תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי;  וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי.
כב  גַּם אֲנִי, אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל  אֲמִתְּךָ אֲדֹנִי 
אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר  קדוש ישראל[3]
כג  תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ; וְנַפְשִׁי, אֲשֶׁר פָּדִיתָ.
כד  גַּם לְשׁוֹנִי   כָּלהַיּוֹם, תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ:
 כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ, מְבַקְשֵׁי רָעָתִי.

 כשקוראים את התהילה – שהחלפנו בה רק את שם אלוהים לאדון בשר ודם,  ואנו קוראות אותה בלשון אישה מדברת – מתקבל קול מוגזם, ולמען האמת מטריד מאד, של אישה כנועה תחת משטר הגבר שבחייה, יהיה אפילו איש חשוב מאוד בקהילה. משום מה כשהדברים מופנים  לאלוהים זה נראה `בסדר`. השפה הבין אישית והשפה בה פונים לאלהים כפי שהתהילה כתובה – אינן זהות.

אריך פרום[4]  מוביל אותנו הפעם בהתבוננות בטקסט הכה משתעבד הזה : הקול הנשי העולה מ`אל תשליכני` – הוא לדעת אריך פרום קול מזוכיסטי. הנולד בתוך מערכת סאדו- מזוכיסטית משעבדת. או הכל או לא כלום – זאת התחושה.  התחושה של הכל או לא כלום היא תחושת חוסר השלמות חוסר היכולת להחליט, לקחת סיכונים, הפיכת כלי שרת ביד המשעבד, ואמונה כוזבת שאינה/ו בודד/ת בעולם.  

 התהילה משלבת בתוכה בקשה לעזרה והצלה מנותן חסות, ויחד עם זאת מביאה פנטזיית צמיחה וניצחון המוטמעת בתוך המסגרת הכנועה של הפטריאכליה. בכל מקרה, בין אם מדובר ביחסים שבין מאמין לאלוהיו, ובין שמדובר במערכת יחסים בין אישה לאיש, משתקפת כאן הפילוסופיה של פרום: המשורר/ת מגדיל/ה את עצמה/ו באמצעות היכולת להודות ולפאר את מי שהיא חוסה בו – בעלה, אלוהיה, מיטיבה. אם לא ינטוש אותה, היא תהללו ותכריז בציבור על כוחו כי רב, תוך שהיא מאלילה אותו גם במושגים הלקוחים מפולחנים זרים[5]. הדוברת מדמיינת איך היא תגדל באמצעות הגדלת שמו של נותן החסות, איך היא תסלח לו על הרעות שהוא עושה לה כרגע, ותספר ותשיר בגדולתה, בנבל ובכינור איך הוא עצמו העלה אותה מהתהום. כאשר אנו יודעות שהתהום עצמה היא אלה שנכנעה לבורא עולם. 

נעמי ורות

שני קולות שלובים אנחנו מגלות בתהילה. קולותיהן של נעמי ורות המואביה. שתיהן תוצר של חברה פטריארכלית, שתיהן הפנימו שללא חסות גברית, על כל המשתמע מכך  – אישה אינה יכולה לשרוד בעולם, בעצם – כמעט  אין לה חיים. בתהילה אנו פוגשות אישה הפונה לנותן החסות הגברי, (הרי לאלמנות אין אפילו למי לפנות). לכן, רות מבקשת מבעז באופן חד וחלק – `וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה ` (רות ג ט) – זאת  הצהרה של אישה שהפנימה את מערכת החסות שהיא נתונה בה, והיא פועלת להשגת החסות הזאת מכוח הברית שכרתה עם נעמי האומרת "זקנתי". רות אינה משליכה אותה לעת זקנתה, והיא מצהירה את ההצהרה של הברית האחוותית בין שתי אלה :

 ״ אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ .״

 מול הקול שנובע מאובדן העצמיות, המבקש איחוד סימביוטי, והיוצא מנקודת הנחה אשלייתית שאני והאחר חד המה, עולה קול אחר: `האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשלמותו של האדם` – חברה המונהגת על פי ערכים פטריארכליים דואגת שהמונהגות והמונהגים יונמכו, ויחושו שלעולם אינם שלמים. כך רות דבקה בסימביוטיות עם נעמי מתוך אחוות מושלכות, אלמנות ורעב – נעמי לא אומרת במפורש אל תשליכיני לעת זקנה – אבל רות קולטת זאת כי גם היא מוקטנת רעבה ופצועה – וכך הן מייצרות יחד מוקד של אהבה, מוקד של כוח המאחד אותן. הן מפתחות ניבדלות המאפשרת להן להיות הן עצמן, יחודיות היוצרת יחד עוצמתי. האהבה ביניהן עוזרת להן להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות הכה מפחידה את כותבת שיר `אל תשליכני`. הן שתי נפשות  הנעשות לאחת כלשון הפסוק : יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי (רות ד יז). נכון שאי אפשר להתעלם מההקשר הנאראטיבי, נעמי ורות גם הן הפנימו את הערכים של העולם בו הן חיות – אך הן יודעות לפעול בו בעצמה ובאחווה.

הערות
———————

[1] האם החומץ מזכיר את מי המזבח המאררים שהדוברת חוששת שתושקה בהם?   או שמא זה החומץ המוזכר במגילת רות? רות פרק ב :  טָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר:

[2] גוזי – האם זהו הזיווג שלי? כמו בשפה הערבית ג׳וזי? או בעברית בהיפוך אותיות – המיועד לי?

[3] קדוש ישראל – הדוברת מעלה את נותן החסות לרמה של צדיק וחסיד.  

[4] ב`מנוס מחופש` וב`אמנות האהבה`

[5] ״אבוא בגבורות״ מזכיר את אור השמש מפולחני הזריחה, הזרוע היא כוחו של נותן החסות, וכל מי שיחסה בו הם ״כל יבוא בגבורתך״. והפסוק  משירת דבורה מראה זאת בבהירות : כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתו (שופטים ה )