משפט אלישבע – תהילה ע״ה |עפרה שפי ויונה ארזי

מי היא כותבת התהילה הזאת? מי היא זאת שדוברת בלשון רבים של הודיה, ועוברת ללשון יחיד של תוכחה? מי היא אני, שאת תהילתה אוסף אסף?[1]

מי היא המבקשת אל תשחת? ומי ישחית? ומה יישחת?

אומר לנו מדרש תהילים  על תהילה ע״ה – אין זו אלא בת שבע בת עמינדב[2] אשת אהרון, אם הבנים הכהנים  השרופים נדב ואביהוא. (ויקרא י)

במובן מסויים תהילה ע"ה המשך של תהילה ע"ד. שם מובעות אכזבה לאומית והתפכחות תיאולוגית. כאן אנו מוצאות את  אלישבע מקוננת על חורבן אישי ומשפחתי. שמה מעיד עליה – זאת שנשבעה לאל. והיא גם זאת שמבינה שהאלהים שנשבעה לו – אוהב קרבן אדם.

 א  למנצחת אַל תַּשְׁחֵת; תהילה לאלישבע בת עמינדב לתנות.

 ב  הוֹדִינוּ לְּךָ, אֱלֹהִים, הוֹדִינוּ, וְקָרוֹב שְׁמֶךָ; סִפְּרוּ, נִפְלְאוֹתֶיךָ.

כולנו היינו בתוך שמחת הודיה, אומרת אלישבע. היינו קרובים אליך, הרגשנו מנצחים, לא ידענו שהכל עומד להשתנות. כולם סיפרו נפלאותיך.

 ג  כִּי, אֶקַּח מוֹעֵד; אֲנִי, מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט.

ובאמת הכל השתנה. אני לוקחת את הזמן לשפוט למישרין את מה שקרה כאן. אולי המועד הוא חג חנוכת המשכן? – אני שופטת אותך אלוהים בגלל מה שעשית בחגך, חג חנוכת המשכן. או אולי – אני לוקחת את המועד הזה, את הזמן הזה למשפט האישה מולך אלוהים, ואני מתבוננת הן במעשיך והן במעשיי במישרין – ביושר,  בלי לטייח.

 ד  נְמֹגִים, אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ;  אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה.

לא רק שכל יושבי ארץ נמוגים, אני עצמי תיכנתי את עמודי המבנה הדתי הזה.

ויתרתי למען אישי והאל שורף בניי, על האלה אֶרֶץ, אני עצמי גרמתי לכך.

ה. אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים, אַל תָּהֹלּוּ;  וְלָרְשָׁעִים, אַל תָּרִימוּ קָרֶן.[3]

 אלישבע מדברת במקביל על שתי תקופות בחייה: התקופה בה היא עצמה רדפה את כוהנות האלות, למען אלהים אחד, והזמן שאחרי מות בניה, שבו היא פונה דווקא אל החוגגים לה׳ באוהל מועד, ומספרת איך כוהני האלים והאלות נרדפו:

 ו  אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם; תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק.

ז  כִּי לֹא מִמּוֹצָא, וּמִמַּעֲרָב; וְלֹא, מִמִּדְבַּר הָרִים.

 רדפנו אתכן. אמרנו לכן – אל תפנו אל השמים בשופרות, אל תטו צוארכם כלפי מעלה.

אל תסגדו לשמש במזרח, לירח בזריחתו ולים במערב, ואל תעבדו את ההרים והמדבר.

ובאותם שני פסוקים  חוזרת ואומרת למי שממשיכים לחגוג לאחר מות בניה – אל תפנו אל השמים בשופרות. אל תטו צוארכם כלפי מעלה. כי לא תבוא ישועה, לא ממזרח, ולא ממערב, לא מהמדבר הדרומי ולא מהצפון ההררי.

 ח  כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט;  זֶה יַשְׁפִּיל, וְזֶה יָרִים.

ט  כִּי כוֹס בְּיַד יְהוָה, וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ  וַיַּגֵּר מִזֶּה:

אַךְ שְׁמָרֶיהָ, יִמְצוּ יִשְׁתּוּ; כֹּל, רִשְׁעֵי-אָרֶץ.

 אלוהים שהיה אמור להיות נשגב ומיטיב, הוא שופט. ולא שופט חסד. הוא משפיל ומרים באופן שרירותי. יש לו כוס מלאה ביין אדום וסמיך והוא מגיר ממנו על סביבותיו, אתם חוגגים עם יינו, אך חלקינו יקבלו את השמרים המרוכזים, את החומץ. היין האדום מזכיר לי בצבעו את הדם השפוך, והשמרים התוססים את הכאב התוסס בליבי , אני אלישבע, זאת שנשבעה לאל.

י  וַאֲנִי, אַגִּיד לְעֹלָם;  אֲזַמְּרָה, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

יא  וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ;  תְּרוֹמַמְנָה, קַרְנוֹת צַדִּיק.

 אבל אני לא אשתוק. אני אשיר את תנותי לאלוהי יעקב ואגיד זאת לכל העולם, אספר על העוול של רדיפת כהני האלים ובד בבד על העוול שבמות בניי, כך שאת קול שופרותיהם של הרשעים החוגגים עכשיו על דם בניי אגדע במילותיי, וארומם את קולם של בניי הצדיקים.

 

——————————————————————————-

[1] הקשר שבין אסף והתהילה הזאת לבין ספר דברים מתואר במדרש תהלים על ידי האגדה הזאת: ״אמר אסף לפני הקב"ה רבונו של עולם, כשם שעשית למשה כן עשה לנו, שנאמר (דברים טכו): "יי` אלקים אַל תַּשְׁחֵת", אמר לפניו רבונו של עולם יסרני כאשר ייסר איש את בנו, שנאמר (דברים חה): "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה` אלקיך מְיַסְּרֶךָ", אמר לפניו: ולא עשית לנו נסים ולא הודינו לך, עשה עמנו ואז נודה לך לעולם הבא, שנאמר (תהלים עהב): "הוֹדִינוּ לְּךָ אלקים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ", הודינו מטיב הודינו מכה, בין מטיב ובין מכה מודים אנחנו לך ושמך קרב בפינו״.

 [2]ומדרש תהילים מספר לנו: הוי  אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים, אַל-תָּהֹלּוּ;

רבנן אמרי: זו היתה אלישבע בת עמינדב שהיתה בידה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה משה יבמה מלך, אהרן בעלה כהן גדול, נחשון אחיה נשיא, אלעזר ואיתמר סגני כהונה, ונכנסו בניה להקריב ונשרפו, שנאמר (ויקרא י`, ב): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה`" וכתיב (ויקרא טזא): "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן", נהפכה שמחתה בו ביום לצרה, והצדיקים לא שמחו בעולם הזה והרשעים שמחו, הוי "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ".

 [3] אלישבע אולי רומזת כאן למעשה העגל. במדרש תהלים נאמר: זה ישפיל מדבר בישראל בשעה שעשו אותו מעשה ואמרו (שמות לב א) כי זה משה בזה הושפלו. ובשעה שאמר להם הקב"ה (שם ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים נתרוממו בזה. הוי זה ישפיל וזה ירים:

Facebook
Twitter
LinkedIn