ארי אלון כותב ב`יה בשבט` –
אחרי שתים עשרה שנה של התבודדות מזהירה יוצאים בר יוחאי ובנו מהמערה ורואים בני אדם חורשים וזורעים. הם לא מסוגלים להשלים עם המראה העלוב של אנשים השקועים עד צוואר בהבלי העולם הזה. הם מתחילים לשרוף את החורשים ואת הזורעים. תוך כדי שריפה הם ממלמלים בתמיהה מהולה בזעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!…"
– חיי שעה בעיניהם זה עבודת אדמה או מסחר או תפילה[או כל מה שאיננו תלמוד תורה. רק מי שיכול להתמיד ולהישאר במצב של תלמוד תורה יכול להימנות על האלים, שוכני בית המדרש, החיים חיי עולם. "אמר רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם – אני ובני מהם ; אם מאה הם – אני ובני מהם ; אם שנים הם – אני ובני הם"
הוא ובנו ריחפו שתים עשרה שנה בעלמא די והתנתקו לחלוטין מהעולם הזה. משום כך, כאשר יצאו מהמערה חיו בתחושה שכל התעסקות אחרת מלבד תלמוד תורה היא שחיתות ופשע. כמו יצורים מהחלל החיצון הם נוחתים לתוך העליבות, ומעיניהם ניתזות קרניים קטלניות. כל מקום שנתו בו עיניהם נשרף…
לאלהים לא נותרה ברירה אלא לעצור את השתוללותם הקטלנית של בר יוחאי ובנו ולגעור בהם: "להחריב עולמי יצאתם? – שובו למערתכם!"…
את המערה הפך אלהים מגן עדן של אותיות לגיהנום יוקד, והכריז על בר יוחאי ועל בנו כעל רשעים, ופקד עליהם להישרף בגיהנום שנים עשר חודש על אשר שרפו בעיניהם את החורשים, את הזורעים ואת הנוטעים.
הדרך החוזרת מגן עדן לעולם הזה חייבת לעבור בגיהנום. על כל הקדושים מחריבי העולם לדעת שאם הם מעוניינים אי פעם לעסוק גם בתיקון העולם הזה (תקון סוציאלי, אקולוגי, לאומי, או פוליטי) הם חייבים להיצלות תחילה בכור ההיתוך של הגיהנום. אם הם אינם מסוגלים לכך הם יכולים להמשיך לשחק "שָׁבֵּץ נָא" בישיבה של מעלה, ולפרוח באויר עם יתר האותיות הפורחות.
