נוטשת או ננטשת – קינת השכינה |יחזקאל י'|יונה ארזי

כבוד ה` עומד על מפתן המקדש,  עולה על המרכבה,  המרכבה מתרוממת וממריאה. אלוהים נוטש את  הבית.

כך מתאר יחזקאל את  הרגע הקשה הזה.  מחוץ לבית המקדש שליחי האל עושים פוגרום בעמו, והוא פשוט עולה על הלימוזינה ונוסע  משם. לאן? אל מקומו….אל עצמו, הרי זהו אחד משמותיו "המקום".

אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי – כך הנביא הושע (ה טו)

מאמינה למטפורה הכה נוראה.  ברור שזוהי מטפורה השלכתית. היא מביעה  את המסר התיאולוגי –  האל עוזב את העוזבים אותו. או כמו שמאיר אריאל אומר : 
ואבא תמיד אומר 
תעזבנו יום יעזבך יומיים 
העגלה נוסעת אין עצור. 
קפצת ממנה היום 
חלפו שנתיים 
והנה נשארת מאחור.

האם העגלה היא המרכבה שעליה יושב לו כבוד ה` יושב הכרובים ? למאיר אריאל זצ"ל פתרונים. אבל אפשר לראות בשורות האלה את  תודעת ההשארות מאחור – מצב פנימי של חוסר אחיזה ועירעור.

את מאיר אריאל הקדים ביאליק ב`לבדי` מ 1902,  וב`לפני ארון הספרים` מ – 1910.

ב`לפני ארון הספרים` מתאר ביאליק  איך  נתץ מבצרו – המסורת, ההלכה, האגדה – כל הווית בית המדרש , ואיך השכינה מתגנבת לצאת מהמבצר המנותץ.

רָאִיתִי אֵת מִבְצָרִי וְהִנּוֹ נִתָּץ,

וּשְׁכִינַת אֵל רָאִיתִי בְּעָזְבָהּ מְקוֹמָהּ,

מִתַּחַת לַפָּרֹכֶת צֵאת הִתְגַּנְּבָה,

לא במרכבה מפוארת רבת גלגלים, נהוגה בידי מפלצות וכרובים יוצאת השכינה  אלא מתגנבת מתחת לפרוכת. לא בחזיון אור קולי מרהיב אלא כגנבת בלילה, אותו ליל סערה נורא בו מתנפץ הכל.

ברור שההשכינה לא ערקה, לא עזבה, ולא נטשה. חיים נחמן  הוא הנוטש. . תחושת הנעזבות מלווה את ביאליק כל חייו, וגם כאן  היא מושלכת על השכינה.   היתמות המאפיינת אותו נוכחת ב`לבדי` : "ואֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב – תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה."  עדי צמח רואה בצירוף זה הלקוח מתפילת אל מלא רחמים רמז ברור למוות, אבל גם לחיי עולמים.  ב`לבדי `, אכן השכינה היא הננטשת, בוכה ומתרפקת על האחד שנשאר להשתתף עימה ביגונה – אבל  לבסוף יקום ויעזוב אותה.

 מה קול שומע חיים נחמן בבכיה של השכינה  –  

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

— הוא רואה עצמו כפוף ל`קינה עתיקה מאד` ( שהיא כמובן קינת `איכה – אבל לא רק.) וזה אולי מה שגורם לו להזדהות עמה, ולהשאר איתה  – למרות שגם הוא היה רוצה  לצאת `אל האור`, אל מחוץ לצללים.

גם כאן, ב`לבדי` הוא זה שנשאר לבד. בדיוק כמו יחזקאל המתאר את נטישת האלוהות ממפתן בית המקדש. ביאליק מאפשר לי להבין את כוונת יחזקאל שלא האלוהות נטשה, אלא האדם הוא שנטש. ועליו מוטלת האחריות. ב`לפני ארון הספרים` השכינה היא הנוטשת , וב`לבדי` – השכינה ננטשת.

ב`לפני ארון הספרים` ביאליק חוזר לפורמט היחזקאלי, של נטישת האלוהות אך בד בבד מתאר גם את הנטישה שלו את עולם הספרים העתיקים, את אכזבתו מהמסורת, מההלכה, מהאגדה, אותם הוא מתאר כקברים ואת עצמו כ אֶפְרֹחַ רַךְ מִקִּנּוֹ מֻשְׁלָךְ בִּרְשׁוּת הַלַּיְלָה וּמַחֲשַׁכָּיו – – – במהלך מפותל מאד מתאר ביאליק את היותו נטול כל אחיזה,  מצד אחד השכינה מתגנבת ובורחת, ומצד שני הוא נוטש את המקום שהיה כל עולמו – רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים. וכשחיים נחמן אומר "בארץ חיים" ולא "בארץ החיים" ברור שהוא מתכוון לעולמו הרוחני.

א ב ל , הספרים לא התחייבו מעולם לפרש את חלומות לבו;  בנק  החלומות פשט את הרגל. הספרים הבטיחו רק דבר אחד  – פירוש החוק. הלכה.  משאלות לבו – בלתי רלוונטיות עבורם.  מוטעה לבוא אל הדת ולחפש אצלה מימוש חלומות …אל הדת אפשר לבוא אם אתה מוכן לקבל את קנה המידה שלה – את ההלכה.  ביאליק מגלה לנו את האמת הקשה הזאת.  המסורת לא מתה –  אבל הוא מבין שהיא לא יכולה לתת לו את מה שהוא מבקש, ואם נדמה לו כך – זאת אשלייה. 
גם העיסוק של ביאליק בספר האגדה הוא תימרון ענקי של התחמקות מעצמו. במקום להבין מה קורה לו – איך הכוכבים להם הוא קורא,  כסמל ליצירה ולהשראה מתרחקים ממנו – לשווא השקיע עצמו בספר האגדה. זוהי התפסות לדברנות שבאה להחריש את רעם השתיקה.  כמובן שספר האגדה הוא יצירה חשובה ונחוצה – אבל מה שיש שם לא סיפק לו את החיים היצירתיים שרצה…
"לפני ארון הספרים" הוא שיר של גילוי עצמי מדורג, נסיון שירי של תיראפיה עצמית, המשורר מגלה לעצמו את חייו, השיר אומר הן להמשך היצירה הפיוטית – הידוק המגע עם העולם,  ולא למפעלים גרנדיוזיים כספר האגדה.

בספרו `בואה לילה , דן מירון טוען שתחושת האשמה על העזיבה היא שגרמה לביאליק לעסוק במפעלים הגרנדיוזיים – ואפילו כתיבת המסה `הלכה ואגדה` קשורה לכך. בגידה ממש. מבקש שיעוררו בו מחדש את את התשוקות והפחדים שהשליך עליהם בילדותו.  זה לא רק חשבון נפש אישי, אלא גם חשיפה אישית והלקאה עצמית.