נשים אורגות את מיתוס חייהן
שמות פרק לו ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ… עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב
נשים אורגות את מיתוס חייהן/ יונה ארזי
חלמתי חלום פלאי.
ובחלומי רשת עצומה של בד נהדר ומתוח
היה הוא יפה להפליא, כל כולו מכוסה בתמונות רקומות.
– איורים של כל המיתוסים של האנושות, בעצם – המיתוסים עצמם.
כך שהניצנוץ הרך של הבד היה חי ותוסס.
ובחלומי החזקתי נגעתי וחשתי את החומר הזה
ובכיתי משמחה.
(דוריס לסינג, מתוך מחברת הזהב)
***
במאמרו הידוע FEMININITY אומר זיגמונד פרויד (באופן מעצבן ביותר) שלמרות שהנשים לא תרמו תרומה משמעותית לתרבות – לא בתגליות וגילויים ולא בהמצאות – הרי שעל תרומה נשית אחת אין כל ויכוח: הן המציאו את הקליעה (של סלים כנראה) ואת האריגה. אבל עדויות אנתרופולגיות מספרות לנו את ההיפך – ושאריגה ובדים ובגדים אינם מושגים `מקריים` מבחינת התרבות אלא כוחות חיים, כוחות חיוניים לבניית התרבות והחברה. בכל מקום בו ייצרו הנשים בדים – הן הנציחו עליהן את סמלי השבט ואת הספורים והמיתוסים המקומיים ובכך תרמו לשימור מסורות ובכך תרמות ליצירת התרבות הטקסטים שלה וההיסטוריה שלה. לא מקרי בכלל הקשר בין `טקסטיל` ו`טקסט`. שתי וערב של תשתיות ופרשנויות הנמסרות מדור לדור.
באופן מסורתי, ההיסטוריה של האריגה היא ההיסטוריה של עבודת נשים. והארכיאולוגיה מאשרת שרוב הטקסטילים בעולם העתיק נוצרו על ידי נשים. בכך הנשים השתתפו ביצירת הטקסטים הראשונים – מתעדות את הסיפורים המיתוסים והאמונות על ידי סמלים שנרקמו וניטוו לתוך הטקסטילים. אלה הטקסטים הראשונים של החברה.
חשוב שנבין שהשינויים במעמדן של נשים מחייבים התבוננות מחודשת בהיסטוריה ובמלאכות הנשים – אריגה, טווייה, תפירה, בישול הריון וגידול ילדים כבעלות ערך ומעוררות כבוד. בלא כל זאת ההיסטוריה של ההוויה הנשית, תמיד תיחשב פחותה יותר. ולכן חשוב לזכור את תפקידן של הנשים האורגות והרוקמות ביצירת התרבות.
אני נזכרת ב`פרוייקט הלידה` של ג`ודי שיקאגו – שבו לקחו חלק מאות נשים שארגו ורקמו וספרו בתוך כך את ספור הלידה האישי והאוניברסלי. ג`ודי שיקאגו עצמה כתבה מחדש את סיפור הבריאה בהשראת המיתוסים הקדומים ויצרה מיתוס חדש-ישן אלטרנטיבי שבו ישות נשית ענקית יולדת את העולם. תוך כדי התחקיר ג`ודי שיקאגו חיפשה ייצוגים ויזואליים של לידה באמנות המערבית – אך להפתעתה, לא מצאה, וכך יצרה דימויים גדולים מאד המתארים את החיים עצמם זורמים מתוך גופה של האישה היולדת.
למרות שהפרוייקט הוצג כחגיגה של לידה , הכאב נוכח מאד בעבודות הזעקות נשמעות והעיצוב הגלי הרוטט מסמל ומסמן את החווייה הנשית העצמתית ביותר.
עדותה של אחת הרוקמות – מחזירה את הכבוד ליד הנשית הרוקמת
"פעם חשבתי שהתחרה שלי זה משהו רגיל, הפרוייקט לימד אותי לראות שיש לי כשרון מיוחד" הרגשתי שיש לי כח לתקשר עם אחרים, מה שלא חשתי קודם, לא להסתפק במושב האחורי, תחושה של עצמה. אני מרגישה חזקה".
נקודת המבט על עבודות המחט כאופייניות לנשים, התפתחה בהתאם. "הייתי רגילה לחשוב על אומנויות המחט כעל אומנות – משהו להעסיק את עצמי, עכשיו אני רואה שזאת אומנות לכל דבר, דבר שנשים עשן במשך אלפי שנים ולא זכו להכרה."
והצילום – מתוך אחת מהמון תערוכות בהן הוצגו יצירות הרקמה והאריגה .
מוסיפה דבורה לדרמן דניאלי :
מלאכת המחט מוצגת על ידי חוקרות כטקסט נשי חלופי וחותם נשי לעומת חתימתו של העט/פין הגברית. שורשיו של דימוי נשי זה עמוקים מאד – Neith האלה המצרית, נקראה האורגת הגדולה. רחמה של אייזיס -האלה המצרית הגדולה, נקראה ה"קשר הקדוש". פנלופה וארכאנה מהמיתולוגיה היווניות הן סמל הנשים האורגות את יצירתן, ו"אשת המחט" הקדמונית נתפסה כאוחזת את פתיל החיים, רוקמת מציאויות וקובעת גורלות.
בעוד הטקסט הגברי נכתב בחותם ברור וגלוי, ובזמן גברים ליניארי, שמכוון להסדרה ולהבניה, הטקסט הנשי מוצפן בטקסט ההגמוני ככתב חידה מתחת לרדאר של ההגמוניה המפקחת והממשמעת.
דוגמא להצפנה כזו מוצגת בסיפורה המיתולוגי של הרוקמת פילומלה. זהו סיפורה של האחות שנאנסה באכזריות, וכשרצתה לזעוק את הפשע שבוצע בה, כרת האנס, בעלה של אחותה, את לשונה. לאחר כריתת לשונה פילומלה מחפשת דרך להשמיע את קולה, ועושה זאת בדרכן של נשים – דרך הרקמה. היא אורגת את סיפור האונס בחוט ארגמן אדום על דמותה של יונה לבנה וצחה, ושולחת את הרקמה לאחותה, היודעת לפרש את זעקתה ויוצאת להצילה.
והשאלה שאני שואלת את עצמי שוב ושוב היא היכן רקומות הרקמות החתרניות של נשות המקרא – ובספר שמות -היכן רקומות רקמותיהן של מרים וציפורה? אני מחפשת את הקצב הספירלי, את ייחודיותו של כל חוט שנשזר ברקמת הטקסט, ומנסה לבחון כיצד הוא משנה את הטקסטורה -ומה שינוי זה בא להגיד.
ו -האם אנו, הנשים, כאחותה של פילומלה, נדע לזהות את הקול? את הזעקה? את הקריאה המופנית אלינו? ו -האם נעז להיענות לה??