תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כז עמוד א
משנה. עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה – פסולות; ואם יש להן עדים, אפילו עבד אפי` שפחה – הרי אלו נאמנין. ואין נאמן אדם על ידי עצמו.
גמרא. ורמינהו: בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום – חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך!
אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי.
המשנה קובעת שעיר שנכבשה על ידי מצור – מה שאומר, שאי אפשר היה להמלט מהעיר, כל הנשים שבה פסולות להנשא לכהנים. מחשש שנאנסו, (נכבשו) ואישה אנוסה אסורה לכהן. אבל -יש אפשרות להיחלץ ממצב זה על ידי עדות מכל סוג שהוא, או – לא בודקים בציציות העדים.
הגמרא מעמתת את המשנה עם משנה ממסכת עבודה זרה המדברת לא על נשים אלא על חביות יין . ואומרת שאם בא חיל משמר שעושה חיפושים בבתים – אז חביות היין שהיו פתוחות – אסורות בשימוש שמא באו במגע עם הגויים, והחביות הסגורות – והאטומות – כשרות לשימוש, היות והן סגורות , כל זה בשעת שלום. אבל בשעת מלחמה – כל החביות מותרות. אם כך מדוע חוששים שכל הכהנות נבעלו? הרי היחס לחביות הוא כמו היחס ל`כהנות`. כלומר – הנשים כמו החביות מותרות לכהונה.
עד כאן הקושיה.
קושיה קצת מוזרה מה הקשר בין נשים שנאנסות לחביות יין? כנראה שיש, לפחות בעיני הבבלים.
ולא ברורה הקושיה – אם היא נדחית על ידי האמירה הכה ברורה – שנשים אינן חביות . ולצבא כובש יש תמיד זמן לאנוס. ולכן הקביעה של המשנה בעינה עומדת – כל הנשים בעיר פסולות לכהונה.
או בלשון הגמרא – לבעול יש פנאי. לנסך אין פנאי.
