חלק א ובו יסופר סיפורה של אמא שלום מלה במלה כפי שנאמר למשה בהר סיני היישר מפי החולשה האנושית, וכפי שהועתק שנים רבות לאחר מכן לתוך התלמוד הבבלי [1]
—————————————————————————
אמא שלום אשתו של רבי אליעזר [המנודה] אחותו של רבן גמליאל [המנדה] הייתה.
מאותו מעשה [הנידוי] ואילך לא הניחה לו [לרבי אליעזר] ליפול על פניו.
אותו היום ראש חודש היה – בא עני ועמד בפתח,
עד שנתנה לו (לעני) פת מצאה אותו [את רבי אליעזר] שהוא נפול על פניו,
אמרה לו: "קום! הרגת את אחי…".
אמר לה (רבי אליעזר): "מניין ידעת?"
אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
———————————————————————-
חלק ב ובו הבהרות ותובנות ראשוניות על הספור המצטרפות למבוא שהעליתי כאן שלשום בפוסט "תלמודה של אמא שלום – מבוא"
———————————————–
אמא שלום היא אשת המנודה ואחות המנדה. המנודה הוא רבי אליעזר הגדול – בגדיו קרועים, מנעליו חלוצים וראשו פרוע כדת וכדין. מרגע שהתבשר על נידויו, הוא מקיים הלכה למעשה את החובות המתבקשות מן המעמד ההִלכתי החדש שבו הוא שרוי. מעמד של מנודה. מתחת לפני השטח מפעפעים הזעם והכאב, ומאיימים לפרוץ בכל רגע ולפרוע במנדה. המנדה הוא רבן גמליאל הנשיא – איש השררה הממשיך לשמור מכל משמר על העיקרון המקודש של אחדות ההלכה, וממשיך לחלוש על הזמנים, ולהכריז על ראשי חודשים.
מעל לפני השטח נשמר הסטאטוס קוו שבין המנדה למנודה באמצעות יישומו של הנידוי. מתחת לפני השטח שומרת אמא שלום במאמצים נואשים על מאזן האימה הגברי שבין אחיה המנדה ואישהּ המנודה.
כיצד שומרת אמא שלום על מאזן האימה? – היא מונעת מהאיש שלה להביא את עצמו למצב של נפילת אפים, שהוא מצב אקסטאטי המופיע בדרך כלל בשיאו הרגשי של משבר חמור. בעת סערה היו תלמידי חכמים נופלים על פניהם, ידיהם ורגליהם פשוטות לצדדים, והיו בוכים ומתפללים ומתחננים על נפשם.
מיום נידויו ואילך השתוקק רבי אליעזר ליפול על פניו, ואמא שלום השקיעה את כל האנרגיות שלה במניעת נפילתו. עשרים וארבע שעות ביממה היא שומרת את צעדיו בשמירה אישית לוחצת. כל יום שיעבור מאותו יום ואילך יגביר את עוצמת תסכולו של רבי אליעזר, ויחליש את כוח התנגדותה של אמא שלום.
אמא שלום כמוה כאותו נער הולנדי מן האגדה המנסה לחסום באצבעו את החור בסכר הגדול. מרגע לרגע יגבר זרם המים ויחליש את כוח התנגדותו. התפרצותם של כוחות הטבע היא בלתי נמנעת. גם האסון שתביא עִמה התפרצות זו הוא בלתי נמנע. גם האשה האוהבת והמסורה ביותר לא תצליח לחסום לעד את ערוצי הכאב והזעם של האיש המושפל והמנודה. בסופו של דבר היא עתידה להודות בכך: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
אין שער – בשמים ובארץ – שיישאר נעול אל מול תפילת הכאב והזעם של המנודה שעשו בו מעשה אונאה. ואין תפילה כואבת וזועמת מתפילתו של תלמיד חכם נופל, ידיו ורגליו פשוטות לצדדים, ופניו טמונות בקרקע.
אמא שלום השלימה עם ההכרה שאין כל אפשרות לנעול שערים בפניו של הזועק על אונאתו, אך האמינה בכוחה למנוע ממנו מלזעוק, או לפחות לדחות ככל האפשר את זעקתו. וכך, יום ועוד יום, עשרים וארבע שעות ועוד עשרים וארבע שעות, נצור אליעזר בביתו, טעון ודרוך ברשות היחיד שלו. אמא שלום שומרת עליו שמירה כל כך אישית. עד "אותו היום".
יום לפני "אותו היום" חקר רבן גמליאל עדים על מולד הירח, אישר את עדותם ונתן הוראה להוציא קול שופר מגג ביתו שיכריז על כניסת החודש.
"אותו היום ראש חודש היה". בחוץ, ברשות הרבים, שרר שבתון חלקי. שילוב חגיגי ומענג של חול ומועד. בפנים – בתוך ביתם של רבי אליעזר ואמא שלום – לא השתנה מאומה. יום רגיל ככל הימים שמאותו היום ואילך. רבי אליעזר על סף נפילת אפים. אמא שלום בשמירה אישית לוחצת.
בחוץ יש משמעות לזמן העובר, ויש משמעות לקריאת מקראי הקודש של רבן גמליאל המחליף את הזמנים והקובע את הַעִתִּים. בפנים נמשך זמן ארוך ובלתי משתנה. יומא אריכתא של נידוי.
פתאום מתייצב עני בפתח ביתם של רבי אליעזר ואמא שלום. העני המתייצב בא מן החוץ כשהוא עומד על קו הגבול המפריד בין רשות הרבים החוגגים לרשות היחיד המנודה. כשיוצאת אליו אמא שלום להרף עין נופל רבי אליעזר על פניו.
נקודת המפגש בין שתי הרשויות היא נקודת ההתמוטטות. כל עוד הצליחה אמא שלום לבודד את רשות היחיד של רבי אליעזר מן העולם החיצוני נותרו השערים נעולים. פתיחת השער לעני היא בעת ובעונה אחת גם פתיחת שערי השמים לתפילתו המתפרצת של רבי אליעזר.
כשיוצאת אמא שלום להרף עין מנצל רבי אליעזר את ההזדמנות ונופל על פניו. אמא שלום נמצאת בו זמנית עם העני, עם רבי אליעזר ועם רבן גמליאל הנמצאים בשלושה מקומות שונים. היא רואה בו זמנית את המתרחש בכל המקומות הללו ופוסקת בו במקום: "קום! הרגת את אחי…".
קול השופר המבשר על מותו של רבן גמליאל מלווה את דבריה כמו בדואט מדויק.שופר ראש החודש החגיגי התחלף בשופר אבל המודיע על מות הנשיא. נסגר המעגל הבלתי נמנע. מכאן והלאה ישובו כל שערי השמים להיות נעולים.
עד האונאה הבאה.
[1] בבלי בבא מציעא נ"ט ע"ב, על –פי כתב יד מינכן (עם שינויים משמעותיים ביותר לעומת הספור המופיע בדפוס)