פרשת ראה פותחת בהצהרה ובונה ציפייה: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (דברים יב א) הצהרה שכזאת, מזמינה רשימת חוקים חברתיים, המסדירים את קיומה של חברה מתוקנת בארץ אשר יהוה אלהי האבות נותן לעמו. חוקים אלה אמנם ימסרו בהמשך הפרשה, אך מייד וללא שהות חושפים הפסוקים הבאים את המסר העיקרי שבפרשה, ובספר דברים בכלל[1] – מאבק על ייחוד הפולחן לאל אחד.
מצבות אשרות, אשרים, עצים
מייד לאחר ההצהרה על חוקים ומשפטים בא הציווי: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: (דברים יב ב-ג)
פסוקים אלה ופסוקים נוספים שאדון בהם בהמשך, חושפים את מגמת הכותבים להשליט בלעדיות אלוהית, ולהנהיג כניעה מוחלטת של העם לשלטון האל האחד.
בראש ובראשונה יש לאבד, לנתץ, לשבר, לשרוף ולגדוע עצים, מזבחות, מצבות, אשרות ופסילים – רשימה המתארת כנראה את ההוויה הפולחנית של התקופה (תקופת המלך חזקיהו מאות 8-7 לפני הספירה). ממצאים ארכיאולוגיים וטקסטואליים רבים העומדים היום לרשותנו, מבהירים היטב כי התמונה הפולחנית די מסובכת. מעבר לנרטיב הדומיננטי של המונותאיזם המקראי, ישנם סימנים רבים לפוליתאיזם כמו " מי כמוך באלים ה'" (שמות טו יא), שמוכיחים הכרה בקיומם של אלים אחרים. היחסים המורכבים בין הפוליתאיזם והמונותאיזם מתבטאים למשל בפולחן מלכת השמים המופיע אצל ירמיהו[2], בדבורה היושבת תחת התומר, בסיפור גדעון והאלה אשר בעפרה (שופטים ו) ובאברהם היושב באלוני ממרא ובאלון מורה וזוכה שם להתגלות אלוהית . אלות, אלונים, ובכלל עצים היו מקומות פולחן מימים ימימה, כשהעץ מסמל חיי נצח, התחדשות, שפע ופריון. פולחני אלות הפריון התקיימו על ההרים והגבעות המסמלים בטן הריונית והדבר ניכר גם כפי שראינו בשמות המקומות. הממצאים הארכיאולוגיים[3] מספרים לנו על האשרה, בת זוגו של יהוה שפסלה היה מוצב בבית המקדש יחד עם פסל יהוה. המלך מנשה, בנו של חזקיהו מוזכר כמי שהציב אותה שם: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם (מל"ב כא ז). העץ הרענן סמלה של האשרה עובר טרנספורמציה כבר במקרא, ובספרות החכמה הוא הופך לסמל לחכמה לתורה ואף לצדיק. האשרה וכוחה לא נעלמו, הם נוכחים וחיים במסורת שלנו כ"עץ החיים". אשרה ועץ חיים בפסוק אחד אנו מוצאים במשלי :" עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג יח) המחזיק בעץ החיים מתחזק, הופך למאושר לא במובן המקובל של אושר אלא נהיה חזק בוטח ויציב (מלשון אשורים – רגליים) . האשרה שוכנת לבטח בתהילים פרק א' הפותח במילים "אשרי האיש" וממשיך בדמוי של האדם שחלקו בתורת ה' והוא כעץ שתול על פלגי מים הנותן פריו בעיתו. למרות ציוויי ההשמדה השרפה וההכחדה הפולחן הפוליתאיסטי המשיך להתקיים, (ראו הערה 2), והמונותאיזם הושלט רק לאחר שיבת ציון ואף מאוחר יותר.
והפרס : עם סגולה
מהי התמורה הניתנת למשמידי האשרים, במה הם זוכים? הגמול הוא פנטזיית האב הגדול הבוחר בהם, מקדש ומקדיש אותם לעצמו, והופך אותם לאוצרו המיוחד: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד ב ) התשוקה להיות מיוחד או מיוחדת, מוגן או מוגנת נובעת כאן כנראה מטראומת חורבן הממלכה הצפונית – ומהפחד מהכובש האשורי. הממלכה הדרומית מתחננת להיות סגולתו של השליט האלוהי, ועדיין אינה יודעת ואינה צופה את הגורל האיום המצפה גם לה. הנביא יחזקאל בפרק מכונן, (יחזקאל טז) מתאר את תהליך בחירת העם כגילוי תינוקת עירומה המוטלת בשדה, והופכת להיות אוצרו של הבעל הקנאי, מקושטת בעדיי אהבתו היא מוכרזת כזונה ומופקרת לאונס קולקטיבי. כל זה כמשל על גורלו של העם הקדוש ליהוה אלוהיו, עם סגולה, הנתון לקפריזות של יהוה הבעל האלים. ועדיין, עד היום אנחנו דבקים בפנטזיית 'עם סגולה' , מתפתלים, מסתבכים, מפרשים את המושג, כבולים בתודעה הכוזבת של "העם הנבחר".
והיית אך שמח
לעם הנבחר יש חגים. חגים חקלאיים עתיקים בהם מתנהלים פולחני הודיה ופריון. בתהליך יחוד הפולחן החגים המקוריים הופכים לחלק מהפולחן החדש שמתחולל במקום הנבחר. אסור לחגוג כפי שחגגתם פעם אומרת הפרשה, מעתה נצרף זיכרון היסטורי לחגים, ונזכור את מי שהוציאנו ממצרים בחודש האביב, ובסוכות תשבו שבעת ימים כי ישבתם בסוכות במדבר[4]. הצווי על השמחה הוא המעניין ביותר, והחשוד ביותר. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז יד-טו). שמחת איסוף היבול הרי מובנת מאליה, אם כן מה מקום השמחה בתהליך ההשתלטות המונותאיסטית? החוקר יוחנן מופס שבדק טקסטים אכדיים ובבליים רבים, מצא שמובן המילה שמחה הוא רצון חופשי ולא כפוי תוך הסכמה להיכנע לשליט. לדבריו, אהבה ושמחה כביטויים מטפוריים המביעים רצון נמצאים במגוון רחב של מצבים משפטיים בתפוצה רחבה – לא רק בספרי דברים ובדברי הימים , אלא גם אצל בן סירא ופילון, בדרשותיו של פאולוס, במדרש והפיוט הקדום והמאוחר, בליטורגיה יהודית ונוצרית, בתעודות נשואים שומרוניות ובשטרי קניין ערביים[5].
שמחת החג בפרשתנו היא הנדבך השלישי במקבץ סימני הדרך שהתוויתי כאן. השניים הראשונים הם השמדת האשרים המצבות והמזבחות ונישואי קודש עם יהוה, המהווים תנאי מקדים והכרחי לקבלת החוקים והמשפטים, והשלישי – צייתנות וקבלה ברצון ובאהבה את החוקים והמשפטים האלוהיים. השמחה קשורה באופן טבעי לחג כך שמזימת ההשתלטות מובלעת ואינה נחשדת. המילים "והיית אך שמח" חושפות את המסר הכפול הטמון בהן. מחד, שמחת החג היא ביטוי של רצון כניעה והסכמה לקבל את עול השליט, ומאידך, אזהרה – ששמחת החג לא תצא מכלל שליטה ותהפוך לחגיגה פוליתאיסטית אורגיאסטית ונימצא חוזרים לתחילת הפרשה ולצווי הפותח להרוס לנתץ להשמיד לאבד את המצבות, האשרות והפסילים, חגים במעגל אינסופי של כניעה ומרד.
[1] ספר דברים נכתב כנראה בתקופת הרפורמה הדתית של המלך חזקיהו, במאה ה – 8 לפני הספירה. שני תהליכים חשובים ארעו בתקופת לשטונו – חורבנה של הממלכה הצפונית בשנת 722 לפני הספירה, והרפורמה הדתית שביצע כנראה בהשפעת הפליטים מהצפון שמילאו את ירושלים והביאו עימם את תחושת השבר התיאולוגי שהתחולל עקב חורבנה של הממלכה הצפונית.
[2] הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי: (ירמיהו ז יח)
[3] הממצאים בחירבת אל קום, בקונתילת עג'רוד, ובתל מיקנה
[4] הממד ההיסטורי של סוכות נזכר בויקרא כג מג בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
[5] (יוחנן מופס/ אהבה ושמחה, חוק ,לשון ודת במקרא ובספרות חזל, מאגנס,1992
