מאחר ובמגילות ירמיהו משולבים גם אירועים היסטוריים, מתעוררת סקרנות ספרותית/היסטורית – מה קרה לו לאיש לאחר הכיבוש הבבלי. פרק מ מספר על שיחה בינו ובין הכובש – הפרק פותח בהבטחה לשמוע את דבר ה` – אבל מה הוא דבר ה? לא נאמר.
נְבוּזַרְאֲדָן נציג המלך משחרר את ירמיהו מהאזיקים ומציע לו הצעות מפתות – או לבוא לבבל, או להישאר בארץ – הבחירה ביד ירמיהו. והוא מחליט להישאר בארץ יהודה.
הבבלים מבקשים לבטל, כאימפריה כובשת את הקשר בין האדם לאדמה, כך גם התיאלוגיה המקראית – עוד בטרם נכנסו בני ישראל לארץ המובטחת הם מוזהרים כי יושלכו ממנה אם לא ילכו בדרכים המצוות עליהם, הכוח המדכא והכובש מבטל גם את הקולקטיב באמצעות ניתוקו מהאדמה ומהפולחן.
מדוע ירמיהו מחליט לא לצאת עם הגולים? הפרק רומז לנו במין אתנחתא הבאה אחרי ש נְבוּזַרְאֲדָן מספר לו שגדליהו בן אחיקם בן שפן מופקד על ארץ יהודה. זאת משפחה שהייתה כנראה מתומכי ירמיהו, אנשים שחשבו כמוהו בהקשר לכבוש הבבלי , נבוזראדן גם נותן לו ארוחה ומתנות ואז ירמיהו מחליט לשבת בתוך העם ה"נשארים בארץ". וזה אולי דבר ה` אשר היה אליו
מעניין שיש שני נוסחים לספור השארות ירמיהו בארץ האחד בפרק לט מספר שנתנו את ירמיהו אל גדליהו, והשני בפרק מ – הוא עצמו בוחר לשבת יחד עם גדליהו במצפה.
לרגע המיוחד והמפתיע הזה שבו ירמיהו צריך לבחור את מי ללוות – את הנשארים, או את הגולים מתייחסים דרשני הדורות. חלקם אינם מתעניינים בירמיהו אלא בנטישת הקב"ה – נוטש עמו הגולה מנחלתו. באחד המדרשים מסופר על שיחה שהתנהלה בין הקב"ה וירמיהו בה הקב"ה אומר לו – או שאתה יורד ואני נשאר, או שאתה נשאר ואני יורד בבלה…מעין חלוקת תפקידים תמוהה בין הקב"ה וירמיהו, שמבטאת נכונה את המשבר הרוחני שעליו מדבר הדרשן, שמתייחס כנראה לתקופתו הוא ושואל את השאלה הקיומית – אז איפה היה אלהים?
בפתיחה ל`מגילת האש` , ח נ ביאליק נותן תשובה די מדוייקת: יושב על כסא אש מרחף בין ענני אש לוהבים ומתבונן בבית המקדש החרב – הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.
והגולים שלא נשארו בארץ מה קורה איתם ? עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן, אומרים הגולים בבבל. מדרש אכזרי מדבר על תשובה שלא בזמנה.
כיון שהגיע ירמיהו לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר לו :
אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל (ירמיה מ ד),
חשב ירמיהו בלבו ואמר :
אם הולך אני עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, ונפרד מהם…
נשאו הגולים את עיניהם וראו את ירמיהו שפירש מהם – געו כלם בבכיה וצווחו:
רבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו,
שם בכו, שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו,
ענה ירמיה ואמר להם מעיד אני עלי שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם.
במין סרקזם מפתיע ירמיהו הופך ל`רבנו`; רבם האהוב של אותם שלא רצו לשמוע לו, וכל העם הוא בבחינת גולים – שזאת אמירה מעניינת. הגלות הופכת למושג שלא תלוי בהכרח באדמה, או בארץ. עכשיו, אומר המדרש כולם גועים בבכי – ואולי אף מבקשים לחזור בתשובה. שם על נהר פרת – שם בגלות הם בכו, לא כשהתבקשו לבכות בציון כמעשה של חזרה בתשובה. במין התבוננות פנימית אכזרית מנסח הדרשן את מהות המושגים התיאולוגים הבסיסיים של גלות ותשובה.
וירמיהו בקשיחות האופיינית לו עונה להם – עכשיו אתם בוכים? עכשיו אתם זוכרים כל מה שאמרתי לכם על ציון? מנופף בידו ושב אל הגולים הנשארים בארץ .
מה רוצה לומר הדרשן האלמוני מ`מדרש תהילים` בסצנה המדומיינת שיצר? דומה, כי את היהודי שכתב את הדברים בהיותו גולה , מטרידה שאלת הרלוונטיות של ארץ ישראל בחייו. ציון כמו במזמור, הופכת לזכרון רחוק, מעורר בכי הנובע מתודעת זהות פרומה חסרת מקום. לירמיהו היתה זכות בחירה. לגולה ממדרש תהילים כבר אין זכות בחירה – כל מה שנותר לו זה לבכות.
