במאבק בין אלהים לבעל אליהו פונה לנביאי הבעל בזלזול – בטוח בכוחו ובבריתו עם יהוה –
"קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" ובאמת – אין קול ואין עונה, אין קשב.
באורטוריה `אליהו` של מנדלסון נביאי הבעל במנגינה מופלאה בשירת מקהלה אדירה פונים שוב ושוב לבעל בקריאה `עורה`.
וזה מה שהביא אותי לבדוק מה קורה עם " לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל ) תהילים קכא) – האם יהוה שמתחרה בבעל בהצלחה כה גדולה – אינו זקוק לקריאות הערה והתעוררות? אני מניחה שהאמירה לא ינום ולא ישן היא תפילה או בקשה לשמירה. קול פנימי שמנסה לשכנע את עצמו בהשגחה תמידית, וכך מבעד לגלדי הקרח של ספור די נורא של המענה האלוהי והטבח שבעקבותיו (מה שמזכיר את חלקה האחרון של מגילת אסתר) – מהבהב לו הפחד האנושי , שמא אכן אין שמירה, אין הגנה, האדם בודד לנפשו והאל עסוק במאבקי שליטה במרחבים על אנושיים. חמש פעמים מופיע השרש ש-מ-ר בתהילים קכ"א – בהטיות שונות, ורוב הפרשנים כבר מבינים שלא מדובר פה בשמירה צמודה אלא בשמירה מפני עצמך, האדם, שלא תעשה כל רע לרעך….
עורי ,התעוררי, עורה ומעוררים
קריאת ההתעוררות הקדומה ביותר שייכת לשירת דבורה – `עורי עורי דבורה דברי שיר ` – וזה כל כך מעניין. מה עניין ההתעוררות לאמירת שירה? אולי מהדהדת כאן השתקתה של מרים שחזרה על דברי משה אך לא אמרה משהו משל עצמה. ואכן רשי אומר שברגע שהתחילה לשבח את עצמה נסתלקה ממנה רוח הקדש של הנבואה. תרגום יונתן מפרש ש`עורי` הוא לשון שבח. ואילו האלשיך מספר שארבעת! המופעים של `עורי` בשירת דבורה מלמדים על כך שבחלומה דברו בה מן השמים, אמרו לה – עורי מהשנה הטבעית לשמוע הנבואה, ואחר כך – עורי מהשנה שאחר הנבואה …ודברי שיר זה שאת משוררת עתה. אני מבינה מהאלשיך שלהיות משוררת – זה מצב התעוררות מיוחד – וזה מוצא חן בעיני….
(יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהֹוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: (ישעיהו נא) – ההתעוררות הבאה היא של ירושלים – ירושלים שלפני שיבת ציון. ישעיהו מלמד אותי על תרדמת הגלות. לאו דווקא גלות פיזית. גלות הלב היא לא פחות גרועה. כוס התרעלה היא השקרים העצמיים, השכנוע הפנימי ש`הכל בסדר` – ויתור על העוררות, העדפת העיוורון. אני רואה בדברי הנביא כאן לא נבואת נחמה – אלא קריאה לתזוזה, לשנוי לטרנספורציה. או כמו שאומר ר` שלמה אלקבץ משורר "לך דודי" – המפגיש את דבורה וירושלים –
הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי
כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי
כְּבוד ה` עָלַיִךְ נִגְלָּה
ומשוררי תהילים למי הם קוראים להתעורר ?
(כד) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח:
(כה) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ: (תהילים מד)
כמה מ ד ה י ם – בדיוק באותה לשון בה אליהו לועג לבעל הנרדם פונה משורר תהילים לאדני – עורה, למה תישן ה` – הקיצה ! לא ראיתי שמי מפרשני המקרא שם לב לקשר הלא כל כך`יפה` בין הפנייה לבעל והפניה לאדוני. ומסתבר – שהקריאה לאל להתעורר הפכה למסורת מעשית. על כך מספרת המשנה במסכת סוטה פרק ט` – על יוחנן כהן גדול שביטל את ה`מעוררין` – מי הם המעוררים? מייד אני חושבת על ברנר ועל ה`מעורר` שלו – והתוספתא מספרת לי שהמעוררים הם הלויים שהיו אומרים בכל יום מעל הדוכן בבית המקדש :" עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי ". ורבי יוחנן בן זכאי מתעורר ומעורר בפני עצמו, שואל בהתממות את השאלה שעמה התחלתי את המסע הקצר הזה – וכי הקב"ה נרדם – הרי נאמר – לא ינום ולא ישן שומר ישראל? את הטרנספורמציה הגדולה ביותר צריך לעשות יום יום ושעה שעה אותו זה ששם בפי אליהו את דברי הלעג על הבעל וכהניו. סדנא דארעא חד הוא.