את התהילה הזאת אנחנו רוצות לפרש בשני קולות. הקול הגנוז והמודחק של האלה הגדולה שכמעט ולא נשמע: קולם של השלום, המחבר בין אנשים ומקום, ושל האמונה במשפט ובמוסר. הקול השני מייצר מהלך פרשני נוסף – הלומד את התהילה דרך מערכות חשיבתיות המכירות בנוכחותן של האלימות והמלחמה.
תהילה קכ״ב הכה יפה ומושלמת, עומדת לבדה בתוך קובץ 150 התהילות – בודדה ומיוחדת מהן שכן כל מילותיה חיוביות לחלוטין. קולה שוחר הטוב של התהילה מגיע ממעמקי הלב התמים, ממקום של אמונה צרופה, ממקום רך ואוהב. כל כך הרבה רכות יש בעיצור ש׳ ששולט במצלול השירה בתהילה: שלום’ `שלוה` `ישליו` `ירושלים` …`ששם` `שבטים` `שערייך`.
תהילה ללא שלילה, חפה מאויבים ומתחושות נקמה, חפה ממצוקה. שיר של תקווה צרופה. של תפילה מהמקום העמוק, הנאיבי והמבקש הכלה.
המטריארכט הקדום היה בדיוק כזה. מאמיניו ראו בשלמות, בשלווה, בשלום – כולן מילים מאותו השורש – אופציה יחידה לקיומה של חברה. האלה הגדולה השרתה אך טוב. בניה ובנותיה היו עסוקים בהגברת הפריון והשפע, הם לא עסקו במלחמות, אלא בהולדה, רפואה, חקלאות.
זמן רב לאחר חיסול דת האלה הגדולה, כשהאנושות הייתה כבר פטריארכלית, קמו ערי המזרח, ערים של אהבה, ערים שנתנו ביטחון ליושביהן באמצעות חומה מחוברת היטב, ועבודת הזריחה והכוכבים. אלה היו ערים בדמות אלות. ירושלים הייתה אחת מהן.
אנו כל כך רגילות לכך שירושלים היא מושג פוליטי, עד שאיננו מצליחות לנער את ההקשרים הפוליטיים שלה מהתהילה. כדי להתחבר אל המסר שלה, אנו מנסות לשכוח את מסעות המוות שעשה המלך יאשיהו רק כדי לבצר את מעמדה של עיר השלום כעיר פולחן מרכזית, מנסות לשכוח את שירי הנקמה על חורבנה של העיר האהובה, מנסות להתחבר אל הקול המזוקק, הפונה אל העיר – האלה ששלום הוא שמה, עיר שלום. עיר השלווה, העיר האהובה. קול אחד המבקש להישאר עם הטקסט החיובי הזה כשלעצמו.
כשהתחלנו לכתוב על תהילים חשבנו על ההבדל בין הנשי לגברי במונחים של דיבור לוחמני לעומת דיבור נשי של שלום. בתהילה קל״ז (על נהרות בבל) זיהינו את הנקמה כרגש שמפסיק את השירה. עלינו להכריח את עצמנו לשכוח את קל״ז בקראנו את קכ״ב. כאן ירושלים בנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. אנו מזהות שהחיבור בין האנשים והחיבור בין אבני החומה הם היינו הך בתהילה הזאת. שלמות ירושלים היא גם שלמות אוהביה. והתלמוד ירושלמי מסכים אתנו באומרו – עיר שחוברה לה יחדיו היא עיר שמחברת את בני ישראל:
"א"ר יהושע בן לוי `ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו` – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים. מעתה אפילו בשאר ימות השנה.
אמר רבי זעירה: ובלבד בשעה ששם עלו שבטים".
יהושע בן לוי תנא/אמורא ארץ ישראלי מתחבר אל מלוא מובנה של התהילה, אף שבזמנו ירושלים חרבה ואין שום יכולת לבנות בה, הוא מבין את כוחה המאחד של האלה העיר כמושג גם בשעה שהממשות הפיזית אינה קיימת. התהילה כה אוניברסלית בנשיאת העיניים, התקווה והשמחה שבה, עד כי זמן כתיבתה לא ממש משנה – בין כשהיא בנויה ובין כשהיא חרבה. היא חיובית עד כדי כך שלא מוזכרת בה טראומות הזיכרון והשכחה המעוררות לממש את האידיאולוגיה הגלומה בה. רבי זעירה עצמו עלה לארץ ישראל, למרות שרבו הזהיר אותו שכל העולה לארץ ישראל עובר ב`עשה`…
שבטי האלה יה מתאחדים להודות לשם ה׳[1] ובקשת הטוב הקדומה. בקשת השובע מן העיר/האלה היא השורה החותמת את התהילה. כך אנו מציעות לקרוא אותה כשלעצמה. ללא ההיסטוריה הפוליטית שלה, ירושלים היא אלה שהמאמינים בה בונים אותה בתודעת שלום ומשפט צדק, בוטחים בה, בשעריה הפתוחים ובמערכות המשפט והמוסר שבה, ושלווים בה לחלוטין.
***
בנבואה המקראית ירושלים היא עיר השלום הנצחית. הנביאים, תועמלני המונותאיזם – מקבלים את ערכי הצדק והשלום שמציע המטריארכט ומשלבים אותם בחזונם המונותאיסטי. שרשי הקריאה לצדק למשפט ולמוסר נעוצים עמוק באדמת האלה הגדולה והשלום והשלווה שהיו מנת חלקם של מאמיניה הופכים לאוטופיה[2]. עיר של אחרית הימים שבה ירושלים תוצף בנהר של שלום: `שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ .. כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם…`[3]. ואז, אולי, יתקיים בה מחדש: `שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ`. כנגד השבועה שלא לשכוח את ירושלים ולהעמיד אותה תמיד בראש שמחתנו הפרטית והאישית, מדברת הנבואה על שמחה של שלום נצחי.
השמחה העתידית הזאת מופרת לכאורה על ידי סוגיה במסכת מכות העוסקת בערי המקלט[4]. ערי המקלט הוקמו כידוע כדי להגן על רוצח בשגגה מפני גואל הדם. קיומו של מוסד זה תובע זהירות, תשומת לב ואחריות. האם אנו מספיק ערניים, מספיק אחראים? שואל עמנואל לוינס בפרשנותו לסוגיה התלמודית.
בהמשך הסוגיה מתעוררת שאלה נוקבת: מה מגן עלינו? האם באמת יש הגנה בעיר מוקפת החומה שבה מסתובבים רוצחים בשגגה? האם לימוד התורה יגן עלינו או שמא מעשים של אחריות ושל התכוונות. החכמים מתלבטים בשאלה האם התורה, כמערכת ערכים וחוקי מוסר, תשים גבול וחומה לרצחנות האנושית? והאם יש בכוחו של מעשה הלימוד עצמו לשמור ולהגן? ולבסוף הם מחליטים שאמנם יש בכוח התורה להגן עליהםממוות אך רק בשעת הלימוד, כך שמושג ערי המקלט הממשיות מתמוסס, ומושג חדש נולד: התורה כעיר מקלט. החכמים בתלמוד הבבלי בוחרים בתורה כעיר המקלט האולטימטיבית. זוהי עיר מקלט פרדוקסלית. בהגדרתה היא אמורה לספק הגנה אך בפועל הלימוד מתחולל בבית מדרש באווירת `או חברותא או מיתותא`, מקום שבו חבורות גברים מייסדות אחווה גברית הומו-אירוטית אלימה, המייצרת שוב ושוב נידויים חרמות ומוות.
התלמוד הבבלי חותם את הסוגיה עם מיודענו רבי יהושע בן לוי, האמורא הארץ -ישראלי האומר את המילה האחרונה. רבי יהושע בן לוי מביא את ירושלים לתוך שדה המשמעות של עיר מקלט ותורה והוא דורש : מהו שנאמר עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם?
מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה ויצליחו בה — שערי ירושלים, שהיו עוסקים בהם בתורה.
בבת אחת מכניס רבי יהושע לתוך שמחת העמידה בשערי העיר את מושג המלחמה. רבי יהושע בן לוי מתבונן בירושלים החרבה, ומדבר כנביא. הוא מבקש להחזיר על כנם את הערכים והאמונות שהיו מיוצגים על ידי ירושלים כאֵלָה ואבדו. עמנואל לוינס פורס את ערכי השלום הללו במילים:
" בירושלים – עיר התורה האותנטית, התודעה יותר מודעת, מפוכחת לחלוטין, יש ערנות גדולה. רגלינו עומדות, שוב איננו מוצפים על ידי האירועים, שוב איננו מועדים לבצע מעשי רצח חסרי אחריות הגורמים לגאולת דם. אנו יוצאים מהתוהו ובוהו שבו כל יצור אינו דואג אלא לקיומו שלו, כדי להיכנס לסדר שבו רואים סוף סוף את האדם האחר. "[5]
במילים אחרות רבי יהושע בן לוי ולוינס, מבקשים חמלה, ראיית האחר, וערנות מודעת שמסומלת על ידי העמידה בשער העיר. עמידה בשער העיר היא עמידה עם מחויבות למשפט ולמוסר. שתי המילים האלה מהדהדות את הספורים המקראים והתלמודים על השופטים היושבים בשער העיר.
הצורך להיאבק על השלום של רבי יהושע והאחריות החברתית שדורש לוינס מחזירים אלינו את רוח המטריארכט הקדומה, אף על פי שהם עושים זאת בכלים הפטריארכליים שיש באמתחתם. ברוח השלום והכלת הזולת, אבל בשפת המלחמה והמאבק. לוינס טוען שלא ניתן להתעלם מרגשות הנקמה של גואל הדם, שעלינו לקבל ולהכיל גם רגשות כאלה. גם בתהילה קכ"ב מוזכר אמון במערכת המשפט `כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד` ואילו לוינס ור׳ יהושע מזכירים לנו שעל השלום אפשר לדבר במונחים של מלחמה . האם זאת מלחמתה של תורה? או מלחמתו של לוינס לאנושיות אחראית?
הסוגיה מסתיימת בדרשה נוספת של רבי יהושע בן לוי. שיחה בין אלהים ודוד המלך.
שיר המעלות לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ – למה דוד כל כך שמח, שואל רבי יהושע, כי הוא יודע שבנו שלמה יבנה את בית המקדש. אבל אלוהים מפרק את בית המקדש בהבל פה ואומר את האמירה שחותמת את הסוגיה: "טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח". אם חשבנו שרבי יהושע בן לוי מכניס מלחמה לעיר השלום האהובה שלנו – הרי בדרשתו הוא מפרק את יסודותיה הבנויים והמחוברים יחדיו בשלמות כה יפה ומציע יסודות של אנושיות חדשה, טובה יותר, לדעתו, מכל בית מקדש. בכך הוא מחזיר לעיר השלום את מעמדה הקדום. ולוינס מסכים : ירושלים אינה לאומנות או בדלנות וגם אינה סתם חיפוש של מקלט. היא תקווהלחברה אנושית לחלוטין, וכל זאת בירושלים של מטה ממש.
רבי יהושע בן לוי מלווה אותנו לכל אורך הלימוד של התהילה. כאשר הוא מדבר על חיבור, על קהילה, ועל אנושיות, הוא מפגיש אותנו עם האיילת – אלת השפע והפריון, השלווה ההגנה והשלום, שכעת היא התורה. ר׳ יהושע מממש את השקפת העולם הזאת בחייו. התלמוד מספר לנו על חבריו החכמים שהתרחקו מאנשים חולים בנגעי עור, ואילו הוא התחבק אתם ולמד אתם תורה. באומרו – נאמר על התורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט), אם חן מעלה על לומדיה — האם לא תגן עליהם מפני הפורענות?[6]
רבי יהושע בן לוי הוא עיר מקלט אנושית, במעשהו האימהי המכיל והחומל ובתורתו הוא מחזיר את הערכים המטראירכליים את תורת האלה הגדולה למקומם הראוי – ללב. הוא יוצר את הקשר בין ירושלים החזונית, לבין הקהילה – כשהתורה היא החומר המחבר, ומקיים באמת את ירושלים למען אחיו ורעיו – כעיר האלה שחוברה לה יחדיו.
הערות
[1] בזהירות אנו משערות שאולי שם ה׳ הוא שמש ה׳. ופסוק זה הוא שארית עתיקה לפולחן עיר המזרח.
[2] ישעיהו פרק ב: הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.(ישעיהו ב א-ד)
[3] ישעיהו סו י-יב
[4] בבלי מכות י א
[5] עמנואל לוינס, מעבר לפסוק,הוצאת שוקן,2007, עמ` 78
[6] בבלי כתובות עז ב