יֹּאמֶר אֵלַי יְהֹוָה : הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יהיה
"והשער סגור " – ברור שהשער סגור.
מחשבה ראשונה היא על כניסה. איך אנחנו נכנס לראות את פני הכבוד? יחזקאל עצמו שכל ימיו מבקש את קרבת ה` מתאר איך הכבוד הנכבד עוזב את המקדש העומד להיחרב.
באחד התיאורים המדהימים והפנטסטיים ביותר שבמקרא כבוד אלהי ישראל ממריא אל על במרכבתו –
(יח) וַיֵּצֵא כְּבוֹד יְהֹוָה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים:
(יט) וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם … וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה:[1]
כבוד יהוה יוצא אל מחוץ למקדש עומד על הכרובים , הם נושאים את כנפיהם – וממריאים .
היו מהפרשנים ששמו לב לכך שמדובר בבריחה ויציאה ולא בבקשת כניסה, ושהפסוק שלנו לא מדבר על כניסתנו אלא על יציאת הכבוד, ואמרו:
"וזה בא להורות שהשכינה לא תצא עוד משם לעולם, ואחר שבא ונכנס למקדש דרך השער הזה נסגר השער שלא יצא משם עוד חוץ למקדש כי ישכון שם לעולם" (מלבים)
המלבים מנסה להיכנס לראש של יחזקאל ואולי גם שלנו, ושלו ומבין שהבקשה האנושית היא ממש לא להיכנס. אלא לשמור את השכינה אצלנו בבית. ששוב לא תברח ותעלה לה על המרכבה ותחזור למשכנה של מעלה בחיק האם הגדולה היא ספירת בינה האם והאחות . הצירוף `כבוד אלהי ישראל ` – מכיל את מבע הכאב האנושי והקולקטיבי של היתומים הננטשים. במסורת כפי שכותב המלבים לובשת השכינה זהות מגדרית משולבת – הוא מתחיל עם השכינה אבל מסיים בלשון זכר "ואחר שבא ונכנס…". כך שגם הפרשנות הזאת מייצרת שוב את תמונת היתמות. נטושים מאב ומאם. והיה ושב כבוד אלהי ישראל הביתה – נסגור אותו בהיכל וננעל את השער, שלא יברח לנו שוב. זה לא ממש עזר.
***
מדרש מאוחר משקף את תחושת היתמות, בתמונת ראי :
כשם שכבוד אלוהי ישראל ממריא אל על כך גם עולה המלך יכניהו על הגג ומה הוא עושה?
"נטל את המפתחות ועלה לגגו של היכל ואמר :רבש"ע לשעבר היינו גזברים נאמנים והיו מפתחותיך מסורין בידינו ועכשיו שאין אנו נאמנים הנה מפתחותיך מסורין בידיך.
אחד אמר שזרקן לשמים ולא ירדו עוד לארץ,
ואחד אמר שראה כמו דמות פיסת יד שלקחם מידו"
המדרש שם בפיו של המלך שעומד לגלות בדיוק כפי שאלוהים גולה לעיר המקלט שלו, טקסט שכולו גירושין. זריקת גט. אם אנחנו לא נאמנים עליך – גם אתה לא נאמן עלינו, קח את המפתחות. כמה סמלי מעשה זריקת המפתחות , מעשה של התנתקות וחוסר אמון, אגדה של התרסה כואבת שוודאי נוצרה באחת מעיתות החורבנים הבאים עלינו לרעה.
והמדרש מסיים בתהייה עם לשון בלחי – מה קרה למפתחות. האם נבלעו אי שם במרחבי האין סוף, או שמא אספם מלך הכבוד אל חיקו ויחזירם לעתיד לבוא ?
[1] יחזקאל י