אָמַר ר` אַמִי: עֲרָבָה שנוטלים למצות ערבה, צְרִיכָה שִׁיעוּר, וְאֵינָהּ נִיטֶּלֶת אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ ולא עם הלולב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ למצות ערבהבָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב.
מה הכוונה ב`צריכה שיעור`?
כיון שאמרנו שערבה צריכה שיעור, שואלים כמה שיעורה? אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִין לַחִין, כלומר: שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים ולא יבשים. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ עָלֶה אֶחָד וּבַד אֶחָד(בבלי סוכה מד ב, שטיינזלץ).
ורב חסדא בשם רבי יצחק אמר – יוצא אדם ידי חובתו בערבה שבלולב.
***
הערבה מופיעה בשתי מצוות שונות בחג הסוכות: כחלק ממצוות ארבעת המינים, וכמצווה עצמאית המכונה מצוות ערבה במקדש : מצווה להביא ענפי ערבה בכל יום בכל אחד מימי חול המועד סוכות, (מלבד שבת) ולהניח אותם בפינות המזבח, ולהקיף אותו תוך אמירת דברים שונים. מדי יום הייתה מתקיימת הקפה אחת וביום השביעי והאחרון לחג, הנקרא כיום הושענא רבה בשל מצווה זו, היו מקיפים שבע פעמים.
מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה` הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה` הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ: (משנה סוכה ד ה)
כשקוראים את המשנה (וגם את המקרא) אי אפשר שלא לחשוב על פולחנים פאגאניים הקשורים בטקסי פריון של האלה אשרה. המילה "יה" מהדהדת ישות נקבית. וההצעות השונות של התנאים שכבר לא ברור להם מה התרחש בדיוק בטקס הזה מציעים נוסחי אמירה שונים די עמומים.
ספר היובלים מהמאה ה- 2 לפני הספירה מספר כי לרגל הולדתו של יצחק בנם של אברהם ושרה, חגג אברהם שבעה ימים בהם הקריב קרבנות לרוב, והקטיר בשמים – וקרא את שם החג : חג לה`, " על כן נחרת על לוחות השמים לישראל, כי יעשו את חג הסוכות שבעת ימים בשמחה בחודש השביעי לרצון לפני ה` לחוק עולם בדורותיהם לכל ימות עולמים ושנים. … וישבו בסוכות ויענדו עטרות ציץ על ראשם. … וכאשר יקחו ענף ערבה עבות מן הנחל, ככה לקח אברהם לולבי כפות תמרים ופרי עץ הדר. ויסוב יום ביום עם הענפים את המזבח שבע פעמים ביום, ובבוקר הילל והודה לאלוהיו על כל בשמחה." (ספר היובלים פרק טז)
אם כך, סוכות הוא שריד לחג פריון קדום שהיה מלווה בהנפת ענפים( כנראה לאלה) – שהוסב לאירוע מיוחד מאד – ששוב הוסב לחג שהוא חוק עולם. החוגגים עונדים עטרות ציץ לראשם, לציון צמיחה רעננה והתחדשות, ומודים על הפרי בתהלוכות ובישיבה בסוכות העשויות גם הן מענפים.
***
הגמרא (מד ע"ב) דנה בשאלת היכולת להשתמש בערבה אחת לקיום שתי המצוות. לכאורה שאלה הלכתית. אבל נראה שמסתתר כאן דיון בשאלת שימור זכרון בית המקדש והמנהגים שהיו נהוגים בו. רבי אמי האמורא הארץ-ישראלי, תלמידו של רבי יוחנן מדבר על חובה ממש. חובה לזכור וחובה לשחזר ממש את המנהג ואי אפשר להסתפק בערבה של הלולב. חייב אדם להתכווננן ולזכור – תוך כדי מעשה. רב נחמן ורב ששת גם כן סבורים שיש להבחין בין שתי המצוות במעשה סמלי.
ובאמת השולחן ערוך פסק שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אפילו הגביה אותה שני פעמים אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה; ויש אומרים שיוצא בה. המשנה ברורה מקל קצת ואומר שאפשר לפרק את הערבה מהלולב ובכך ולעשות את שתי המצוות.
רב חסדא, בניגוד להלכה שנפסקה – סבור שמצוות נטילת לולב מספיקה, וגם הוא משתמש בבטוי "יוצא אדם ידי חובתו". מהי חובתו של האדם? מהי חובתנו בהקשר לזכרון ההיסטורי, מהי חובתנו בבניית זהות יהודית חילונית ששורשיה בעבר ומעשיה נטועים כאן ועכשיו ? רב חיסדא מאתגר אותנו באמירה הקצרה והלכאורה יבשה "יוצא אדם ידי חובתו בערבה שבלולב". רב חסדא אינו משיחי – הוא ריאליסט. הוא מבין את הנזק שבהזיית חלומות משיחיים. לדידו – כמו לדידו של מו"ר חיים נחמן ביאליק `נתנה ראש ונשובה אל השולחן ערוך` – היא לא אופציה. והוא , בדבריו הקצרים, דוגל במעשה היומיומי של כאן ועכשיו, של בניית הלכה יהודית המתאימה לזמן ולמקום.