הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ…
***
לחם הפנים הוא הלחם שמונח יום יום על השולחן לפני האלות והאלים. שתים עשרה חלות סלת המהוות תזכורת, ואותן אוכלים הכוהנים בלבד. לפי הסיפור בשמואל א׳, הנרמז בתהילה נ״ב, הלחם הזה ממש, ניתן לדוד למאכל על ידי הכהן אחימלך מנב, סיפור שהביא לרציחתם של כל 85 כוהני (וכנראה גם כוהנות) נב. אף על פי שלחם הפנים הוא המנה של האל – אחרי שבוע הלחם מחולק לכוהנים ונאכל, ומכינים לחם חדש. הלחם המונח על השולחן מסמל את החשיבה על הרעב. זה לפי רש"י לחם שיש לו פנים, לחם שצורתו היא בעלת שתי פנים הנפנים לשני צידי ההיכל[1]. אבן עזרא אומר שמדובר בלחם שנמצא תמיד מול פני ה`. כל הסמלים הללו, לחם הפנים והשולחן העטור זהב, עליו מניחים אותו, מבטאים את היחס או את הקשר בין האלות והאלים ובין בני האדם ובין המזון שאנו אוכלים. אין זה לחם קדוש אומר לוינס [2] או שמא הוא כן קדוש בהיותו לחמם של הרעבים. (בניגוד לקאסוטו האומר שבכל הפולחנים הקדומים מניחים לחם לפני האלות והאלים) הפולחן אינו מותיר את השולחן ריק אפילו לרגע מלחם הפנים – והנה הוא נשדד על ידי דוד ועל ידי שאול גם יחד – מי שאכלו את לחם הפנים לא קראו בשם ה`, השאירו את השולחן ריק – מצביעים על מופקרותו של דוד עצמו – זאת הוא עשה ללא פחד, ורק האל (היה) פחד[3].
כל הפרשנים (כמו גם תרגום הירונימוס ללטינית ותרגום השבעים ליוונית ) – מדברים על פועלי האוון הרשעים שאכלו את עמי כאילו היה לחם – ובשם אלוהים לא קראו. אבל למה דווקא הדימוי של הלחם נמצא בתהילה? מדוע אכלו `כמו לחם`? והכי חשוב: אפשר לארגן את מילות הפסוק בצורה שונה ואז ניתן להבין שמדובר על פועלי האוון שאכלו את `לחם אלוהים’. כל זה קושר אותנו שוב לתהילה נ"ב – שבה מדברת אחת מכהנות נב ניצולת הטבח, המאשימה בבגידה את מי שהיה צריך להגן עליהן.
את כותרת התהילה – לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לדָוִד – אנו מייחסות למחלת עצמה. רוב ההתלבטויות הפרשניות מסתיימות בפירוש המתחמק שמחלת הוא כלי נגינה. אנחנו סבורות שמועלית כאן סוגיית המחילה לשופכי הדם פועלי האוון. הפרשן רבי משה אלשיך[4] סבור שמדובר פה במחילה הן לדוד והן לשאול – וכך הוא קושר את תהילה נג עם תהילה נב ומייצר נרטיב בו האשמים ברצח כהנות נב הם גם דוד וגם שאול ועל כך הם גם נענשו (שאול במותו על הגלבוע, וברצח כל צאצאיו בפרשת הגבעונים ודוד במרד אבשלום). גם אנו סבורות שדוד ושאול וכל העם שאיתם הם המנוולים בתהילה הזאת, אך בעינינו אין שמה של מחלת מעיד על כך שהיא מחלה להם, אלא להפך, מחלת הוא שם של אישה שנמחל לה. שניצלה מהתופת. אלוהים איתה.
הדוברת בתהילה העגומה הזאת שקוראת לעצמה מחלת, קוראת לכל השותפים בהשמדת פולחן נב – פועלי און. שמה – מחלת, אם הוא קשור במחילה, הוא שם אירוני, כי לפי דבריה אין סליחה על הפקרת שולחן האלה ועל הרצח. לחם הפנים תובע עבודה משותפת, פנים אל פנים – של אנשים המראים את פניהם ומחפשים את פני חבריהם[5] – התהילה מאשימה את הרוצחים שלא ראו את פני חברותיהם וחבריהם – כי משמעות הפסוק בתהילה שלנו : אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים – היא בדיוק התביעה לראות את הפנים, פני צלם אלוהים.
לדרוש את אלוהים זה לשים את לחם הפנים תמיד על השולחן. לדרוש את אלהים זאת הכרת האחריות האנושית לאחוות בני האדם מבלי שהאחים יכירו זה את זה[6], לדרוש את אלוהים זה להתמיד כמו שאומר רבי יוסי : "שלא ילין שולחן בל לחם"[7], התמדה שבה מתקיימת חלוקת תפקידים המסמלת את המעשה היומיומי – התמדה הנלחמת ב`לילה`, באותם רגעי ה`אין לחם` – רגעי הרצח וההשמדה שהתחוללו בנב.
התהילה מסתיימת בתפילה: מי יתן מציון ישועות יעקב. משפט תמוה ואינו מסתדר עם הטקסט. אנו תרגמנו אותו – מי יתן מציון ישועות רחל. כיוון שאנו רואות באזכור יעקב וישראל קוד לרועה המשיחה רחל, שכנראה קיימה פולחן אלות שנשמר עד תקופה מאוחרת למדי. מחלת מתפללת על שבות עמה ואלוהיה בצורה של חופש פולחן לתרפי רחל.[8]
א. למנצחת משכיל לְמָחֲלַת[9]
ב. אָמַר נבל בליבו אין אלוהים, השחיתו והתעיבו עָוֶול – אין עושה טוב
ג. אלוהים – הַמִּשָּמַים משקיפים על בני אדם? לראות, היש משכיל, דורש[10] את אלוהים? [11]
ד. כולו סָג, יחדיו נֶאֱלָחוּ. אין עושה טוב גם אחד.
ה. הלא ידעו[12] – פועלי אוון אוכלי עמי, אכלו לֶחֶם אלוהים[13], אלוהים לא קָרָאו.
ו. שָם פחדו פחד? לא, יָה פָּחֲדה.
ז. כי אלוהים פיזר עצמות חונך? הֱבִישוֹת, כי אלוהים מאסם?
ח. מי יתן מציון ישועות רחל, בשוב אלוהים את שבות עמה, תגל רחל, ישמחו ישראל.
תהילה זו מיוחסת לדוד, ואנו חשפנו את מקורה האמיתי. מה עושה מלך חכם שיש נגדו שירי מחאה קשים כאלה? כנראה שירים נפוצים שכולם מכירים? הוא מעמיד סופרים שישנו במעט את הטקסט, יטשטשו את הפיסוק, ישמרו על המנגינה העתיקה עד שלא ייזכרו המילים המקוריות, וייחסו את התהילה לעצמו. כך הופכות התהילות לתהילים, וקבורת המחאה נמשכת אלפי שנים, עד שנוציא את עצמות כל הכהנות והנביאות מקבר ישראל וממערת דוד.
___________________________________________________________________
[1]רש"י – לשמות כה 29 : "ולכן קרוי לחם הפנים שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצידי הבית מזה ומזה"
[2] לוינס, מעבר לפסוק, עמ 39
[3] הפסוק שָׁם, פָּחֲדוּ פַחַד– לֹא-הָיָה-פָחַד – הופך להיות מובן רק לאחר ששמים לב להבדל שבין מילת פחד הראשונה שהיא שם עצם, לבין מילת פחד השניה, שהיא פועל. אם שמים סימן שאלה אחרי מילת פחד הראשונה, וקוראים את המילה היה כשם אלוהים, מקבלים שבני האדם הפילו פחד על האלוהים עצמם, במקום שבו צריכה להיות יראת האלוהים.
[4] מאה 16, צפת
[5] לוינס, שם, 43
[6] כמו רבקה שדרשה את אלוהים כשהאחים עוד היו בבטנה.
[7] מנחות צט ב
[8] המשך הפסוק כשהוא מיוחס לרחל, מתכתב עם הפסוקים מירמיהו ל״א יד-טו – ״ ירמיהו פרק לא
(יד) כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: ס
(טו) כֹּה אָמַר יְהֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:
(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
[9] מחלת, שם על משקל בשמת או דברת, משקל סביל שמשמעותו – נמחל לה. כנראה ניצולה מרצח המוני של כוהנות/נביאות על ידי שליחי ״אלוהים״, אולי אפילו אותה הדוברת עצמה מתהילה נב, שהתריסה בפני השליח דגי/דואג האדומי על בגידתו.
[10] אין דורש את אלוהים, אך היתה מי שדרשה את אלוהים, רבקה, הראשונה שדרשה אותם. היא שאלה בפירוש שאלה פילוסופית קיומית. מחלת משתמשת באסוציאציה של דרישת אלוהים כדי להזכיר את רבקה בניגוד לחסרי האלוהים שרצחו כהנים בדם קר.
[11] אלוהים ברבים, כלומר, אלים שונים. הכותבת מפקפקת בהמצאותם בשמים.
[12] האלוהים יודעים.
[13] כנראה רמז לדוד ואנשיו שאכלו את לחם הפנים בנב.
