פלימו והשטן החטא וענשו – מיכאל פדידה

          "ארבעה חשובין  כמת: עני ומצורע  וסומא

 ומי שאין לו בנים"  (נדרים סד,  א)   

 הסיפור  על פלימו והשטן זכה לתשומת לב רבה של חוקרי האגדה של חז"ל. במאמר זה אני רוצה להציע פרשנות חדשה להתנהגותו הדוחה של השטן שהתחפש לעני בסיפור האניגמטי הזה.

מקורו  של הסיפור בתלמוד בבלי קידושין דף פא, והוא מופיע שם בארמית. להלן התרגום העברי של ביאליק ורבניצקי בספר האגדה, עמ` תכד:

" פלימו היה רגיל לומר בכל יום: " חץ בעיניך, השטן". פעם אחת בא השטן בערב יום הכיפורים ונדמה לו כעני וקרא על הפתח.

 הוציאו לו פת. אמר לו: " ביום כגון זה – הכל מבפנים ואני מבחוץ?".

הכניסוהו והביאו לפניו פת. אמר: " יום כגון זה – הכל אצל השולחן ואני לעצמי?". נטלו והושיבו אצל השולחן.

היה יושב ומעלה על גופו שחין ואבעבועות ועושה דברים מאוסים.

אמרו לו:  שב יפה.

אמר להם: תנו לי כוס. נתנו לו כוס. נתחמם  והתחיל זורק לתוכו כיחו וניעו. גערו בו, נפל ומת. יצא קול: " פלימו הרג נפש, פלימו הרג נפש"!

ברח פלימו [לבית הכיסא]* חוץ לעיר ונתחבא. הלך השטן אחריו. נפל לפניו. כשראה השטן שהוא מצטער, נתגלה לו ואמר: מפני מה אתה רגיל לומר כך?

–       אלא היאך אומר?

–       אמור: " יגער ה` בך השטן".

*פרט חשוב זה נשמט מתרגומם של ביאליק ורבניצקי.

  כל הפרשנים בסיפור על פלימו והשטן  סבורים, שמלכתחילה העני היה מוכה שחין  ושפלימו היה צריך להתייחס בסובלנות להתנהגותו המאוסה של העני, שכן מידת החסידות דורשת לקבל את העני כמות שהוא, על כל פגמיו וחולשותיו.

התקשיתי לקבל טענה זו, כי אני סבור שגם על העני חלים כללי התנהגות אלמנטריים בסעודה  והסטטוס  שלו כעני אינו נותן לו הרשאה  להתנהג בצורה מאוסה. הגערה של פלימו בשטן הייתה מוצדקת לו היה מקבל את העני בסבר פנים יפות מלכתחילה, כפי שהיה מקבל את יקיר אורחיו – והעני היה מתנהג בצורה מאוסה. לשון אחר,  ניתן היה  להצדיק את גערתו של פלימו באורח העני – אם היה  תסריט אחר  לסיפור: לקראת סעודה מפסקת של ערב יום כיפור בבית פלימו, עני מתדפק על הדלת. פלימו יוצא לקראתו ובמאור פנים מושיב אותו ליד השולחן, שואל לשלומו ומקבל אותו בצורה חמה כפי שהוא היה מקבל ידיד  נפש (ממש כאברהם אבינו  בפרשת וירא). והנה העני מתחיל לעשות מעשים מאוסים. במקרה זה, נראה לי  שהרבה יסכימו  שהעני ראוי לגערה הגונה ואולי אף לסילוק מהבית. שכן גם  אורח ויהא מכובד ככל שיהיה  מחוייב בנורמות התנהגות  בסיסיות ליד השולחן: "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא", כלומר בעל הבית יכול לקרוא אותך לסדר.( ראה ספר האגדה, בסעיף דרך ארץ בסעודה, עד כמה הקפידו חכמים בשמירה על נקיון הכוס ועד כמה נימוסיו של אדם ניכרים בשמירה על נקיון הכוס, שאולי אחרים ישתמשו בה: " לא ישתה אדם מן הכוס ויתננו לחברו ,מפני סכנת נפשות". "מעשה באחד ששתה מים ולא שפך מהם ונתן לתלמידו, ואותו תלמיד איסטניס היה ולא רצה לשתות ומת בצמא".) יתר על כן, אדם נגוע בשחין צריך  אולי לחיות בבידוד. ("והצרוע אשר בו הנגע …כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – ויקרא יג, 45-46. אמנם אין דין שחין כדין צרעת,  אבל יש מצבים שבהם מחלת השחין הופכת לצרעת – "נגע צרעת היא, בשחין פרחה"(שם, פסוק 20). (איוב שהוכה בשחין נותר בודד-איוב פרק יט,13-18: "אחי מעלי הרחיק …חדלו קרובי …רוחי זרה לאשתי וחנותי לבני בטני").

הגערה של פלימו בשטן על מעשיו המאוסים אינה חלק מחטאו, אלא שלב התחלתי בתהליך שבו השטן מלמד אותו לקח. לכן, לדעתי, יש לחלק את הסיפור לשני חלקים – לחטא ועונשו או החטא והלקח. החלק הראשון מסתיים בהושבת העני ליד שולחן הסעודה המפסקת.

מהו בעצם חטאו של פלימו? פלימו אינו מקבל את העני כראוי. כל התהליך של קבלתו ניכפה בצורה מתוחכמת על ידי העני שלב אחר שלב:  דחיה ראשונה של העני נעשית  על ידי הוצאת לחם עבורו מחוץ לבית. לאחר מכן מכניסים אותו  לבית ומספקים לו  אוכל אך לא מצרפים אותו  לשולחן המשפחה. רק לבסוף מושיבים אותו ליד השולחן, כמי שכפאם שד.  ( מועד הופעתו של האורח- ערב יום כיפור – יוצר על פלימו לחץ להיעתר לבקשותיו של האורח העני הבלתי קרוא). כל השלבים האלה נכפו על ידי העני והחשוב מכל, גם כאשר  הושיבו אותו ליד השולחן  – איש מבני המשפחה לא מברך אותו לשלום, אינו שואל לשמו או מדבר אתו  כפי שמקבלים אורח רצוי. ( בחלק הראשון – רק העני מדבר, ואילו פלימו ובני ביתו מגיבים בצורה מאולצת במעשים מבלי ליצור דו-שיח וקומוניקציה מילולית עם העני. ליתר דיוק העני פונה  לפלימו   ישירות אך הוא אינו עונה לו אלא מפעיל את את בני ביתו. ("אפיקו ליה ריפתא"= הוציאו לו פת; "עייליה וקריבו ליה ריפתא"= הכניסהו והביאו לפניו פת; "אתיוהו אותבוהו אתכא"= נטלו והושיבו אצל השולחן. כלומר, יש החפצה בובריאנית  של העני והתקשורת אתו היא דרך חפצים והנעתם – לחם, כיסא והעני בעצמו). בשלב זה לאחר שהשטן נתן לפלימו כמה הזדמנויות לקבלו כהלכה  תוך מתן רמזים עבים מצדו לציפיותיו ממארחיו, מתברר שהוא נכשל כישלון חרוץ.

עכשיו השטן מתחיל ללמד את פלימו לקח  והוא עושה זאת בצורה מאוד מתוחכמת. הוא מתחיל להמאיס את עצמו על מארחיו ולתת פקודות לבני הבית – הבו לי כוס. ( יש לציין שבחלק הראשון של הסיפור, השטן  מביע את רצונו דרך שאלות שהן כמעט ריטוריות ,אבל לא בלשון ציווי). ההתנהגות המאוסה של השטן נעשית  בשני שלבים – חשיפת מומיו ויריקה לתוך הכוס.

לדעתי, רק בשלב זה השטן הופך את עצמו לחולה שחין, שמתעסק בצורה דוחה בפצעיו. הוא מראה לפלימו ולבני ביתו בתמונת ראי שהם לא התייחסו אליו כאל שווה, כי אם כאל מצורע ומוכה שחין, ששומרים ממנו מרחק אנושי. המחזה הינו סוריאליסטי: לעיניהם המשתאות ואחוזות פלצות, מתמלא עורו של העני באופן הדרגתי בשחין ובכיבים. העני נקרא לסדר. לא רק שאינו חדל להתעסק בפצעיו, אלא עכשיו הוא יורק את כיחו לתוך הכוס. בשלב זה לכאורה ידו של פלימו על העליונה. רק עכשיו הוא   מתחיל לדבר עם השטן  בגוף שני (שב יפה), גוער בו (יחד עם בני ביתו) ואומר לעצמו: בצדק לא קיבלתי אותו כראוי כי הוא פגע רע ובעצם יש לי כל ההצדקה להעיף אותו מביתי. כלומר פלימו רואה את עצמו כאדם הגון. ואז השטן נותן את מכת המחץ. הוא מתחזה למת והופך את פלימו בבת אחת להורג נפש.

ההלם הזה משרת את השטן, המתעתע בפלימו ומקל עליו לגרום לו  לחשוב שהוא גרם למותו. הלם נוסף פוקד את פלימו, כאשר האורח המת קם לתחייה ורודף אחריו לבית הכיסא הציבורי. שם הוא יכול להזדהות עם העני החסר כל, כי הורג נפש הופך לבודד, מוקצה וחסר כל. פלימו מתחיל להבין את חטאו האמיתי:  אי קבלת העני כראוי והעלבתו. שהרי "כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח, עמ` א). הוא גם מבין שהעני הביא שחין על עצמו כדי להבהיר לו שהוא נהג בו בקרירות ובתחושת ריחוק  בעת קבלתו לסעודה המפסקת, כפי שאנשים נוהגים בחולי שחין. בשלב זה השטן מתגלה ואומר לפלימו: לא אתה האיש שיכול לגעור בי (על התנהגותי המאוסה  ועל חשיפת מומי), כי אתה מלא מומים מוסריים וגם משום שאתה רצית לעוור אותי, אבל בעצם  אתה הוא שאינו רואה – התעלמת ממני והיה נדמה לך  שראית  שמתי.

לאחר שפלימו למד את הלקח  בשיעור הפרטי  והראה שהוא מצטער על חטאו והשטן חושף את זהותו,  השטן נעשה מנומס והוא פונה לפלימו בגוף שלישי ובתואר  מר("לימא מר רחמנא  נגער ביה בשטן"). פלימו למד את הלקח וכבודו מושב לו כי בסך הכל  חטאו אינו נורא כל כך. הרי רובנו לא היינו מכניסים לביתנו לסעודה מפסקת עני לא קרוא. פלימו לא נעל את דלתות ביתו בפני העני, אלא את דלתות לבו. העני מדגיש את הדרתו ורצונו להשתייך. הוא רוצה שפלימו יסיר את חומות ביתו, בהם  מסתגרת משפחתו:

–כולי עלמא גואי ואנא אבראי?= הכל מבפנים ואני מבחוץ?

-כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי?= הכל אצל השולחן ואני לעצמי?

האורח העני מבקר את הסתגרותו והתעלמותו  של פלימו מהעניים  הבודדים שאין בידם אמצעים לערוך סעודה מפסקת. (אמנם הסיפור מתרחש בערב יום כיפור ולא בליל הסדר שבו יש חובה לפתוח את הדלת לכל דצריך, אבל יש חובה לפתוח את הדלת לעני שמתדפק בשערי ביתך או לפחות מצופה כך מאדם שמחזיק עצמו צדיק שאינו ירא מחטא).

יש להוסיף שהשטן החל להתנהג בצורה מעוררת דחייה, גם  כדי להגביר את העוינות של פלימו כלפיו (עוינות שהייתה חבויה והתבטאה בקרירות שבה העני התקבל), כדי שהוא יעמיד פני מת ויגרום לפלימו להאמין בתוקף של בת הקול –פרי תעלול של השטן-שהוא הרג את העני  האלמוני חסר השם: "פלימו קטל גברא "), כי לא שאלו אותו לשמו  כפי שצריך לעשות באירוח כהלכה של אדם זר. ("רב הונא נזדמן לבית רב נחמן, אמרו לו מה שמך?"- פסחים פו עמוד ב).

רק בסוף הסיפור פלימו מבין  במה חטא ושהשטן התחיל ללמד אותו לקח מיד לאחר שהוא הושיב אותו ליד השולחן. השטן בהתנהגותו המאוסה מאלץ את פלימו להתחיל להתייחס אליו וליצור אתו קומוניקציה  ובטעות הוא חושב שידו על העליונה. אבל לא עובר זמן רב והוא מתחיל להבין את כל השתלשלות  הפרשה ממצב של התרוממות רוח, אולי לבוש בגדים לבנים לפני המפגש עם העני, עד למצב הסופי כשהוא מושפל בבית הכסא הציבורי (אולי רמז לבגדים צואים  לעומת בגדי לבן של יום כיפור), התגלות השטן והבנתו את חטאו. (חטאו של פלימו גדול במיוחד כי הוא נעשה בערב יום כיפור שבו נחתם הדין ושבו, כידוע, עבירות שבין אדם לחבירו- אין יום הכיפורים מכפר- יומא , ח ,ז. ערב יום כיפור מעצים את החטא  שנעשה בו  ואת העונש עליו. ראה, למשל, את הסיפור על רב רחומי  ואשתו, שגם התרחש בערב יום כיפור- כתובות סב ב).

 באשר לבגדים צואים – שהוזכרו בקטע הקודם- יש להוסיף את ההערה הבאה: הצירוף בגדים צואים מופיע  בספר זכריה בתחילת פרק ג: " ויאמר ה` אל השטן יגער ה` בך השטן …ויהושע היה לבוש בגדים צואים". כזכור, סיפור פלימו מסתיים בכך שהשטן אומר לפלימו שעליו לאמר במקום המנטרה "חץ בעיני השטן", "רחמנא נגער ביה בשטן". זהו איזכור מפורש ל"יגער ה` בך השטן" (זכריה). השטן בסיפור פלימו בקי במקרא. הוא זכר שנגער  בספר זכריה כי רצה לקטרג על יהושע הכהן הגדול, שהיה לבוש בגדים צואים(רמז לחטא לא מוגדר שלו).  השטן  שחטף  שם גערה, נגער על ידי פלימו והוא מבריח את פלימו לבית הכסא הציבורי, ובכך מלבישו מטאפורית בגדים צואים. השטן מוכן לקבל גערה מה` אך לא מבן אדם שאינו מושלם (=לבוש בגדים צואים).( אם הסבר זה נכון, יש כאן אינטרטקסטואליות מיוחדת במינה – השטן  בסיפור פלימו, מונע, כביכול, מאירוע  טראומתי שקרה לו בספר זכריה).

בשלב זה חשבתי שהבנתי את החטא ועונשו, אבל עדיין לא הבנתי למה העני ירק לתוך הכוס דוקא ואיך זה מתקשר להאשמה של פלימו בהריגת העני. התמיהות התיישבו כשנתקלתי במקור תלמודי שנראה לי מתכתב עם הסיפור שלנו  ושלמיטב ידיעתי לא הוזכר על ידי פרשניו הרבים של סיפור פלימו והשטן.

המקור הוא במסכת סוטה לח, עמוד ב: "אמר רבי יהושע בן לוי [ריב"ל]: אין נותנין כוס של ברכה לברך, אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל –משלי כב, ט. אל תקרי יבורך אלא יברך…ואמר רבי יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה באה, אלא בשביל צרי העין, שנאמר "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה". וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא … לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה ". מעיר רש"י: "כלומר למזונות הוצרך וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם  ממנו לאונס רעבון, ועמד  זה עליו והרגו".

פרשנים רבים (שוטנשטיין, למשל) מעירים שהעני של פלימו ביקש כוס יין. אמנם הדבר לא נאמר במפורש בטקסט, אבל יש מקומות אחרים שבהם נזכרת כוס יין ככוס בלבד: בשלושה דברים  אדם ניכר:  בכוסו, בכיסו  ובכעסו,  נתן בכוס עינו או שיכור נותן עיניו בכוס וחנווני בכיס.

אני מקשר את כוס היין לכוס של ברכה לאחר ברכת המזון, עליה אמר ריב"ל – שהמברך צריך להיות  איש נדיב ולא קמצן. והנה העני ירק לתוך כוס של ברכה, כאומר לפלימו: אתה אינך נדיב  ולכן אתה פסול מלברך על כוס של ברכה. ואם לא מתנהגים בנדיבות  כלפי אורח שנזדמן לעיר – הדבר עלול  לגרום להריגתו, כפי שקרה בסיפור שלנו. יש להוסיף, שיש הלכות רבות לגבי כוס הברכה. בין היתר עליה להיות נקיה מבפנים ומבחוץ (ברכות נא ,א).ולכן יריקה של השטן לתוכה- פסלה אותה. (מעניין שגם בסעודה האחרונה של ישו, נזכרת כוס היין שאחר הסעודה – הברית החדשה, לוקס כב, 19).

כנראה שהיה מקובל לתת  לאורח לברך על כוס הברכה והוא היה מעבירה  לאחר מכן למארח. (עולא נתארח אצל רב נחמן והוא ברך על  כוס היין  – ברכות נא ב).  בסיפור שלנו העני – האורח הלא קרוא- דורש  לקבל את הזכות לברך על  כוס הברכה, אך במקום לברך הוא יורק בה כמחאה נגד בעל הבית. מחבר הסיפור שלנו הפך את השטן לתלמיד חכם: ביריקתו בכוס ובהעמדת פני מת כאילו נהרג על ידי פלימו שאינו טוב עין – הוא מימש את דבריו של ריב"ל.

יש להזכיר כאן את סיפור ילתא וכוס הברכה( ברכות נא ,ב). האורח עולא, סרב לשלוח לה כוס של ברכה. ילתא- האשה הדעתנית- נעלבה וכתוצאה  מכך שברה 400 חביות יין של בעלה. המהרש"א (1551-1631) מסביר ששבירת הכמות העצומה של חביות יין, נועדה לבטא שהיא עשירה מספיק וערכה   הכלכלי של כוס יין אחת  שלא נשלחה אליה – אינו משמעותי  בעיניה. היא נעלבה מכך שעולא לא חשב שהיא ראויה לכוס ברכה, בהיותה אשה. כלומר, סביב כוס של ברכה מבוטאות עמדות הסתייגות (מצד עולא) ועלבון ומחאה(מצד ילתא). (כזכור, גם השטן רצה להעליב את פלימו, דרך היריקה בכוס הברכה). (ראה אדמיאל קוסמן. "כוס של עלבון וכעס: ילתא כ`פמיניסטית` קדומה בתלמוד". בתוך מסכת נשים. ירושלים, כתר. 2007. עמ` 171-177  ועמ` 244.)

על מנת להבין היטב את סיפור פלימו – יש לנתקו מרצף הסיפורים בקידושין. אפשר אמנם "לגיירו"  כפי שעשה ישי רוזן-צבי, על ידי מתן משמעות מינית לאמירה  חץ בעיני השטן  ("יצר הרע, מיניות  ואיסורי ייחוד", תיאוריה וביקורת, 14,1999, 55-84.) רוזן-צבי עמד על השוני שבין סיפור פלימו ליתר רצף הסיפורים בקידושין, אבל בחר בכל זאת להראות שניתן להשוותו ליתר   הסיפורים שבסדרת הסיפורים  בסוף פרק רביעי של מסכת קידושין. אבל  אז לדעתי מפסידים את  הייחודיות  של סיפור פלימו. ( הוא הדין בניסיון לקשרו לסיפורים האחרים בכך שמראים את כוחו העצום  של יצר הרע, שאין איש שיכול לגבור עליו, כי הוא חזק וליבידינאלי: השטן בתפקידו כיצר הרע  פועל דרך עיני החוטא ולכן קיללו בעיניים – מהרש"א. מתיא בן חרש ניקר לעצמו את העיניים במסמרים  מלובנים  כדי לא לתור אחריהן ולחטוא, כאשר ניסה השטן להכשילו. ספר האגדה, עמוד  תכד. והוא הדין בהסבר שהשטן ערמומי ונוקט בשיטות של התחפשות והולכת שולל).

לדעתי, יש להבין את דברי השטן  לפלימו שאל לו לשנן את המנטרה "חץ בעיני השטן" כי הוא לא האדם הצדיק שהוא חושב את עצמו. פרשנות זו שונה מהפרשנות המקובלת ושנאמרה במפורש לפלימו על ידי השטן: אמור  רחמנא יגער בשטן. לדעתי גם עורך התלמוד התכוון אולי לפרשנות שלי, כי הרי מיד   אחרי סיפור פלימו, מופיע הסיפור של רבי חייא שאמר כל בוקר "הרחמן יצילנו מיצר הרע"  והדבר לא הציל אותו מחטא .

 לסיכום: ניתן להציג  את הלקח שהשטן ביקש ללמד את פלימו בדרך קצת אחרת, שקושרת באופן ישיר בין האמירה היומיומית של פלימו: חץ בעיני השטן  לבין האמירה של השטן החותמת את הסיפור שפלימו צריך לומר: ה` יגער בשטן. פלימו הוא  מאמין שירא מהחטא, דבר שבא לידי ביטוי במנטרה  הלוחמנית שלו. לא זו בלבד שאמירה זו הופכת למנטרה בחינת מצוות אנשים מלומדה, אלא היא מצביעה על המוטיבציה העיקרית המניעה אותו: יראת החטא. יראה זו מונעת ממנו  לראות את העני וצרכיו. אולם העני אינו אלא משל לקשת רחבה של מצוות שבין אדם לחברו. יראת החטא שהשטן מסמל בעיני פלימו – היא ראיה צרה של חובותיו הדתיות. אומר לו השטן – צא מהתעסקות בייראה  מהחטא  ופקח עיניך למצוקת הזולת. במלים אחרות, השטן רוצה ללמדו שעליו להפסיק להיות מונע ממוטיבציה להילחם ברוע (הלחימה מסומלת בחץ), שהיא מעל היכולת האנושית ( זוהי משימה  שרק אלהים יכול לעסוק בה) ולהתמקד בחובות דתיות יותר ארציות שנוגעות לאהבת הזולת ("ואהבת לרעך כמוך"). (הבריחה של פלימו אל בית הכסא כדי להתחמק מידי השוטרים, שרודפים אחריו כי הוא היה בטוח שהוא חשוד בהריגה- מעידה על  אמונתו של פלימו שמונעת מיראה ולא ממוטיבציה חיובית).

גם רבי חייא  שהתנזר מאשתו, פעל מיראת חטא קיצונית נהג לאמר הרחמן יצילנו מהשטן. במקום להתמודד עם יצר המין תוך חיי אישות נורמליים, הוא בחר בדרך הקיצונית של נסיגה ואסקפיזם, דרך שהוא לא מצליח בה- הוא  נשבה בקסמיה של זונה. (יש להעיר שגם בחיי אישות נורמליים, יש אפשרות לחטוא, דבר שממנו חשש רבי חייא. למשל,  קיום יחסי מין  במשך שבעת ימי נקיים או כיסוי טפח וגילוי טפחיים).

לא מצאתי התייחסות מפורשת  של הרמב"ם לסיפור פלימו. אבל יש לי השערה שהוא  הכיר את סיפור פלימו והוא היה  אולי מסכים לפרשנות שלעיל. וזאת מתוך ההלכה הבאה שלו במשנה תורה:  הלכות שביתת יום טוב פרק ו  הלכה יח: "וכשהוא אוכל ושותה (ביום טוב)חייב להאכיל לגר ליתום  ולאלמנה עם שאר העניים האמללים.אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו  .ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם "..ושמחה כזו- קלון היא להם, שנאמר: וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם". (קוסמן –ראה הערה 2 להלן-מפנה את הקורא  להלכה הזו של הרמב"ם, בדיון שלו על פלימו. הוא אמנם  אינו מנסה לנתח את הקשר בין סיפור פלימו וההלכה של הרמב"ם, אבל ברור  לי שהוא מזהה את הקשר ההדוק שביניהם.)

ההשערה שלי לגבי הרמב"ם וסיפור פלימו התחזקה לאור הממצא הבא: הפסוק מספר מלאכי ג, 3: "הנני גער לכם את הזרע וזיריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ", נדרש פעמים אחדות בספרות חז"ל (במשנה ובשני התלמודים), אך אף לא פעם אחת ביחס  למצווה לצירוף עניים לסעודות המשפחתיות. דרשה זו של הפסוק היא דרשה מקורית של הרמב"ם. הקישור של  ההלכה של הרמב"ם לסיפור פלימו מתחזק, אם נשים לב שהפסוק במלאכי מתחיל בגערת ה`. האם אין בציטוט הפסוק  רמז למוטיב הגערה שהוא מרכזי בסיפור פלימו? (קישור נוסף בין שני המקורות נעשה לעיל דרך הביטוי –בגדים צואים).(אין זאת תופעה יוצאת דופן שהרמב"ם דורש  פסוקי מקרא, באופן מקורי, שלא לפי פשוטו של מקרא ובכך הוא דומה לחז"ל. גם הדרשה של הפסוק מהושע ט, ד, " זבחיהם …כי לחמם לנפשם " כמתייחס  לאי צירוף עניים לסעודות משפחתיות –  היא דרשה מקורית של הרמב"ם,  והמשמעות שהוא העניק  לסיפא  של הפסוק – כי לחמם לנפשם, שונה מהפירוש שלה במקור. ) למען הדיוק, יש להזכיר שהרמב"ם דורש במקום נוסף (היד החזקה, ספר המדע הלכות דעות, פרק חמישי, הלכה א) את הפסוק  הנ"ל ממלאכי, אך שם הוא הולך בעקבות  דרשת חכמים בבבלי(שבת קנא ,ב): "…ועליהם מפורש בקבלה "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם"- אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושים כל ימיהם כחגים". דרשה זו  אינה עוסקת במצווות אירוח עניים. אבל מכאן, קל היה להרמב"ם לדרוש את הפסוק על הצורך  לצרף עניים לסעודות  משפחתיות.  כלומר, אנשים שחיים בשביל לאכול  ולשתות, הם אנשים  שטומנים פניהם בצלחת ואינם רואים את  צרכי העניים שחיים בקרבתם. (על עמדת  הרמב"ם כלפי מדרשי חז"ל על  פסוקים מהמקרא, ראה: מורה נבוכים, החלק השלישי, פרק מ"ג).

הערות  והארות

1.המילים " כסא"[=כוס] ו"בית כסא"  רומזים שחלק לימוד הלקח מתחיל מיד לאחר הושבת העני לשולחן הסעודה המפסקת ומעבר של השטן להתקפה על ידי התנהגות מאוסה במכוון, שייך לחלק  השני של הסיפור. הקושי בתחימת   הגבול בין שני החלקים   נובע  מזה שיש לכאורה המשכיות  והסלמה ליניארית  בפעולותיו של השטן –  מעני, לאורח ולמגרש  את  בעל הבית מביתו.  המהרש"א הבחין  בהסלמה זו תוך התייחסות למסכת סוכה, פרק החליל, נב ב : יצר  הרע  בתחילה הוא נראה כהלך השואל על הפתחים, אך לאחר מכן מכניס עצמו לבית כאורח ולבסוף יושב אצל השולחן כבעל הבית .

אפשר אולי לראות בכל הסיפור חלום סיוט שהיה לפלימו  לאחר שנאלץ להכניס עני לביתו לסעודה מפסקת. כי מהשלב שהשטן מעלה שחין- הכל סוריאליסטי וחלומי כמו בסרט מצוייר (כמו הקיקיון של יונה שצמח בן רגע, התולעת שייבשה את הקיקיון  ורוח הקדים שעילפה את יונה) .(לפלימו היה דמיון מפותח: הוא שאל את רבי: "מי שיש לו שני ראשים,באיזה מהם מניח תפילין?" – מנחות לז, א וכן, פלימו העיד שראה  את הבית שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפילתו- ספר האגדה קסה).

2.הושפעתי  מהפרשנות של אדמיאל  קוסמן לסיפור פלימו, אם כי הוא לא תוחם כמוני את הגבול בין שני חלקיו ואינו עומד מספיק על התחכום שבו  בוחר השטן ללמד  לקח את פלימו. קוסמן חושב שפלימו המשיך לחטוא  כאשר גער בעני שירק לתוך הכוס. הוא גם חושב, שמלכתחילה העני היה מוכה שחין. אבל לפי הבנתי – השטן הפך עצמו לחולה שחין, רק בחלק השני של הסיפור ("הוה יתיב מילא נפשיה שיחנא וכיבי עליה"). ראה קוסמן: פלימו והשטן בתוך מסכת גברים, כתר, 105-111 ועמודים 170-173. אם אכן העני היה מלכתחילה מוכה שחין- הרי פלימו נהג בחסידות  מסויימת בהכניסו את העני לביתו, אפילו שלא קיבלו בסבר פנים יפות. למען האמת, רק מעט אנשים יהיו מוכנים להכניס עני  מוכה שחין לביתם בעת הסעודה המפסקת. ופלימו כן הכניס את העני לביתו. אבל הדרישה מפלימו היא שינהג על פי סטנדרטים גבוהים  של יחס לעני המודר, ולכן הרף הוא גבוה. ("יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים  בני ביתך"– אבות  א, ה. אפילו שמאי שנחשב לקפדן אמר: "והוי מקבל את  כל האדם בסבר פנים יפות"- אבות א, טו. לא ברור האם שמאי התכוון ליחס  מאיר פנים כלפי אורחים או  ליחס חיובי בכל מפגש עם האחר, ללא תלות בזהותו של האחר-"כל האדם").

בהקשר זה מתאים להביא את דבריו של דורקהיים על סטייה בחברה של צדיקים. הוא טען שגם בחברה של נזירים קדושים החיים  במנזר  יהיו סוטים, שכן  בחברה כזו צל צלה של עבירה – יחשב לסטייה (אמיל דורקהיים. הכללים של המתודה הסוציולוגית. תל אביב, הוצאת רסלינג, 2006, פרק 3, עמ` 109. הספר יצא במקור ב-1895).

3.כדי להמחיש את חוסר ההצלחה של פלימו בניקור  עיניו של השטן, מודגשים  בסיפור המופלא  ועתיר הסמלים  מראות וחוש הראיה, תמונות של הנעת חפצים, תמונות סוריאליסטיות של השטן שמעלה שחין על עורו, מתגרד ופצעיו מפרישים מוגלה  ומעורר גועל בהתנהגותו, ההתחפשות של השטן לעני, התחיה של השטן לעיני פלימו הנדהם שחשב שהוא מת  והראיה של השטן שפלימו התחרט על התנהגותו ("כי דחזייה דהווה מצטער", אם כי סביר שהצטער מובנו חש צער  ולא חרטה, בעברית שלנו.).

יש להעיר שבת הקול שפלימו שמע שהוא הרג את האורח, היא כבר שלב ראשון של פלימו בהכאה על חטא  ובהכרה בחטאו כלפי העני, שכן רק המצפון המייסר יצר אצלו שמיעה  שהיא ספק הזייה של קולות מחוץ לבית שהוא הרג בן אדם. (רש"י: "השמיעו  לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ ואומרים: פלימו קטל גברא". רש"י  הגיע למסקנה זו, שכן זה עתה השטן מת בתוך ביתו של פלימו ואיש מבחוץ לא יכול היה לדעת שהעני  נקטל  על ידי פלימו, משמע שפלימו דימה ששמע קולות מבחוץ. גם החזרה על המשפט: פלימו קטל גברא, פלימו קטל גברא – רומזת לבת קול מדומה, מעין הד פנימי).

בגירסה האנגלית של שונצינו יש פירוש  שהשטן השמיע קולות בדיבור מהבטן שנשמעו כבאים מחוץ לבית. אני מוסיף שהקולות  נשמעו לפלימו  כריאליים  בגלל יסורי המצפון שלו ובגלל הטיפול בהלם של השטן.

4.קוסמן מבחין בצורה מפורשת בין השטן של פלימו לבין השטן ביתר הסיפורים  בקידושין שמזוהה עם  יצר הרע. הוא  מצטט אמורא שמשבח את השטן שפעל במקרה של איוב לשם שמים ( "אמר רבי לוי: שטן [שקיטרג על איוב] ופנינה לשם שמים נתכוונו", בבא בתרא טז עמוד א. זו תפיסה שונה מתפיסת השטן בקידושין וכן מזה שבאותו  מקור בבבא בתרא: אמר ריש לקיש" הוא שטן, הוא יצר הרע הוא מלאך המות. השטן בספר איוב ובסיפור פלימו  הוא דמות ביקורתית שרוצה לשפר את ההתנהגות של בני אדם ולא השטן של יצר הרע שמנסה להכשילם ולהסיטם מדרך הישר. השטן בסיפור פלימו דומה ל-

devil`s advocate.

5. בעקבות התפקיד של השטן  בסיפור של פלימו,  ניתן לראות את ספר איוב, במבט חדש. הדגש  בהבנת הספר יעבור למשפט של השטן: החינם ירא איוב את האלהים? (ולא שאלת צדיק ורע לו ,רשע וטוב לו).  השטן מציג אידיאל אחר של  יראת  אלהים – לא אידיאל של יראה תועלתנית בציפיה לגמול חומרי( גישה  שהיא דומיננטית בתורה ונביאים- למעט אברהם בעקידת יצחק  ופה ושם בספר תהלים), אלא של צדיק שמאמין ללא תלות בגמול. איוב בסוף ספר איוב הוא  ירא אלהים מסוג אחר- אמנם ה` השיב את שבותו  גם מבחינה חומרית- אבל הוא הפך למאמין אמונה טהורה לשם שמים. ואכן הרמב”ם הציג את איוב לצדו של אברהם אבינו כמאמין האולטימטיבי – שהגיע לפסגת האמונה שהיא כולה לשם שמים. (ראה הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק", וכן  מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק כג, בעיקר בסוף הפרק. גם ליבוביץ בעקבות הרמב"ם אימץ את שתי הדמויות, כדמויות מופת של מאמינים לשם שמים). השטן גורם למאמין לזכך את אמונתו ולהבהרה שאמונתו היא טהורה ולא תועלתנית. (גם התגברות  אברהם  במדרש על נסיונות מצד השטן להניאו מלהקריב את יצחק, מבהירה שאברהם לא פעל בעקידה כאוטומט הממלא פקודות, בצורה עיוורת כתוצאה של דחף רגעי ).

יש להעיר שבסופו של דבר ספר איוב עדיין אוחז בתוקף של תורת הגמול המקראית. איוב זועק על מר גורלו אע"פ שהוא צדיק. בסופו של דבר הוא מבריא ועושרו מושב לו והוא מקים משפחה חדשה, דבר המאשר את תורת הגמול המקראית – צדיק וטוב לו רשע ורע לו. לעומת זאת, השטן מעלה על נס אמונה לשם שמים שאינה תלויה בדבר, שמבקרת את תורת הגמול המקראית ושמצאה ביטוי בפרקי אבות: "אנטיגונוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם." פרק א, ג.

 6.נותר לברר מי נפל בפני מי בסוף הסיפור – האם פלימו כמבקש מחילה (לפי הבנת קוסמן  וישי רוזן-צבי. קוסמן מביא גם גירסה שפלימו נפל אפיים לפניו כמו בתחנון) או השטן (לפי שטיינזלץ ושוטנשטיין בעקבות מהרש"א). לפי מהרש"א פלימו חשב שזה איש אחר או נוכח לדעת שהעני אותו חשב למת חי עדיין ומת רק עכשיו לפניו. מכל מקום מהרש"א מבין שפלימו מוכה בבלבול ואינו יודע בדיוק מה קרה וזה יצר אצלו צער וחרטה. השטן חושף את זהותו האמיתית, כי פלימו למד את הלקח ואין יותר צורך בהתחזות. (קוסמן קורא ללקח טקס חניכה) .

אני תומך בקריאה  שפלימו נפל לפני השטן כאקט של חרטה ובקשת מחילה (או של הודאה  במפלה בהתנצחות שלו עם השטן-"חץ בעיני השטן", כמו המן-"נפול תפול לפניו") וגם כאקט המביע הודאה שהוא חטא, ונפל  כבנפילת אפיים בתחנון, דהיינו הידרדר מבחינה מוסרית (מעין "הנפילה" של קאמי).

7.בנוסף לאדמיאל קוסמן וישי רוזן-צבי  שעסקו בסיפור שלנו ושהוזכרו לעיל, יש להזכיר  שלושה חוקרים נוספים שהתמודדו עם הסיפור:

-ארי אלון. הסימבוליזציה של מרכיבי העלילה בסיפור התלמודי. עבודת מוסמך. האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב. עמ` 55-62.

-שולמית ולר. נשים בחברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד. ספריית הילל בן חיים, 2002. עמ` 46-51.

-עידו חברוני. גירא בעיניה דשטן: סמלים ומרחבי משמעות בקובץ ספורי פיתוי מתלמוד בבלי קידושין פ"א ע"א-ע"ב. עבודת הדוקטור. אוניברסיטת  בר אילן ,תשס"ה. הפרק הרלבנטי מעבודת הדוקטור פורסם במחקרי ירושלים בספרות עברית כ"ג,  2010. עמ` 5-51, תחת הכותרת: "גירא בעיניה דשטן- הקשרים ומשמעות בסיפור-פולמוס תלמודי". גירסה קצרה של הפרק הנ"ל, מופיעה בספרו של המחבר: חיות הקודש – יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל. ידיעות אחרונות, ספרי חמד. 2016. פרק 6: "חץ בעין השטן". עמ` 108 – 129.

יש להעיר, שאנשים נוספים  ניסו לפרש את הסיפור. יש לגגל  "פלימו", כדי לקרוא את פירושיהם. ראויה לציון הדרשה  הארוכה של הרב חננאל אתרוג על הסיפור וניתן להאזין לה באינטרנט (לגגל הרב חננאל אתרוג – ערוץ מאיר, מדרגתו של התנא פלימו בהתמודדות עם יצר הרע), אע"פ שלא כל דבריו – ובעיקר הנימה המוסרנית  – מקובלים עלי.

הערה: עגנון הביא את הסיפור שלנו –שכתוב ארמית במקור- בתרגום לעברית, בספרו  "ימים נוראים", עמ` רכב.

8. הרמב"ם מעיד בהקדמתו לפרק "חלק" שכאשר הוא  מנסה להבין את  אגדות חז"ל שהן עבורו "חידה ומשל", שנתו נודדת והוא שוכב "עשוק הלב וטרוד הרעיון". נראה לי שסיפור פלימו הוא סיפור שנמנה עם האגדות המטרידות, לפי האפיון של הרמב"ם.

9. על הקשר בין סיפור פלימו והשטן וישעיהו נ"ח, ראה מאמר באותה כותרת, באתר: מחלנים תנך ל929 חלונות.

 —————————- 

• Image ID:169890404
• Copyright: neftali
• Editorial Credit: neftali / Shutterstock.com
• Release Information: Editorial Use Only. Support Center for more information.">