הפסוק – שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה, נתפס תמיד כמופנה נגד נשים. כמה שכיח כנוי הגנאי `פרה` בשפתנו ובשפות אחרות גם לתיאור מבנה גוף נשי אבל גם לתיאור עצלות ופינוק. תנא דמסייע ולא לטובה הוא התלמוד הבבלי. או האמורא רבא. שדורש את הפסוק על נשות מחוזא – ה`תל אביב` של בבל , וכך הוא אומר במסכת שבת לב ב) :
שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים
אמר רבא: כגון אותן הנשים דמחוזא, שאוכלות ואינן עובדות.
הפרשנים רובם ככולם – מפרשים את `אינן עובדות` כעצלניות אוכלות ולא עושות מלאכה.
מופע נוסף של דברי רבא נמצא במסכת פסחים (נ ב) – שם מציין רבא את היותן של נשות מחוזא מפונקות. וכך מתקבלת תמונה משמיצה של נשים עצלניות מפונקות דומות לפרות מפוטמות – כפרות הבשן הידועות כבריאות גוף.
א ב ל הרבנית שרה רבקה רחל לאה שיצרה את `תחינת האמהות` באמצע המאה ה 18 פירשה את ה`עובדות` לגמרי אחרת.
מרת שרה רבקה רחל לאה(!) הורוביץ. כונתה המלומדה המפורסמת, והיה ידועה בידיעותיה בגמרא. לכן אין להתפלא על הדרשה היפהפיה שחברה שעושה התמרה לאמירות המרושעות והמיזוגיניות של רבא בגנות נשים.
את התחינה שיצרה הרבנית שרר"ל הדפיסו בחוברת קטנה בת 8 עמודים, החושפת למדנות עצומה, שליטה בעברית ובארמית שמסווגת אותה עם האליטה בת זמנה. חיבורה רווי ביטויים רבנים ומובאות רבות מארון הספרים היהודי.
וכך היא פותחת את המבוא לתחינתה – "אף שלא שכיח שאשה תעסוק בהלכה, כתר תורה מונח וגם אשה יכולה לנטלו."
וכאן באה הדרשה שלה שהיא דרשה על דברי רבא שהם עצמם דרשה על הפסוק בעמוס ד א –על פרות הבשן : "וצריך להיות שזה פירוש הפסוק שדרשו בו `שמענה פרות הבשן ` – הנשים הללו ממחוזא שאכלו ולא עובדות כלומר : מתפללות . יש לדקדק שעיקר תרעומת הנביא עליהן שאינן מתפללות".
שרר"ל טוענת שהנביא יוצא נגד המטרוניתות המכובדות שנהנות ממנעמי העולם ואינן מתפללות/מודות על הטוב שנפל בחלקן. והתירוץ שלה הוא שהנביא אינו מזכיר סוגי מאכלים ואינו מספר כמו בספר נחמיה שאכלו משמנים ושתו ממתקים, ולכן הוא מתכוון לכך שהנשים לא עבדו את ה`. שרר"ל מזמינה את הנשים לבית הכנסת להשכים להעריב ולהתפלל שלא על מנת לקבל פרס.
מה מציעה לי הרבנית שרה רבקה רחל לאה? מבט על עובדות ועבודות החיים ; חשיבה דיכוטומית מחייבת לבחור בין שתי עבודות. עבודה `ממש` ועבודה רוחנית. אם אני רוצה לכתוב דרשה, להתפלל, ללמוד, לצור – ויש לי מרק על האש… סביר להניח שעבודה אחת תוקדח. או המרק או היצירה. והכל מגולם במילה `עבודה`. האם רבא התכוון שנשות מחוזא אינן מתפללות? לא בטוח. ההקשרים בסוגיות שהבאתי מראים שמדובר במלאכה ממש שאותן מפונקות לא עשו.
א ב ל , אני מציעה שניתן לדבר באופן כללי על מלאכת החיים ככוללת את העבודה הרוחנית והעבודה הגשמית כמעשה אריגה של שתי וערב , ובעצם פרות הבשן הם אלו או אלה שבוחרים להשאר מחוץ לכל מעשה. הבחירה להישאר מחוץ למלאכת החיים והעבודה מובילה למה שהנביא אומר – ניצול, עשק, וגזל.
