אנו פותחות בהשמעת הקול הסמוי הכבוש הנמצא מתחת ומאחורי מילות הנצחון הנוראות המשברות המקצצות והשורפות.
א למפסידה לבני מות על עלמות קִינָה.
ב אֵלָה היתה לָנוּ, מַחֲסֶה מעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצֵאת מְאֹד.
ג עַל כֵּן נִירָא, בְּהָמִיר אָרֶץ; וּבְמוֹט הָרִים, בְּלֵב יַמִּים.
ד יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו; יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָע
ה נָהָר פְּלָגָיו, יעציבו עִיר אֱלֹהִים; קְדושת מִשְׁכְּנותינו.
ו יָה בְּקִרְבִּי, בַּל תִּמּוטִִי; עִזְרִיִני יָה, לִפְנוֹת בֹּקֶר.
ז הָמוּ גוֹיִם, מָטוּ מַמְלָכוֹת; נָתַן בְּקוֹלוֹ, תָּמוּג אָרֶץ.
ח יְהוָה צְבָאוֹת גֵּרְשַנִי; וְאֵין מִשְׂגָּב לִי תְּרָפֵי רָחֵל סֶלָה.
ט לְכוּ חֲזוּ, נוֹרָאות יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ.
י מְחוֹלֵל מִלְחָמוֹת, עַד קְצֵה הָאָרֶץ: קֶשֶת הַבְּרִית יְשַׁבֵּר, וְקִצֵּץ חֵן עלמות; עֲגָלוֹת, יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ.
יא חִרְדוּ וּדְעוּ, כִּי זֶהוּ אֱלֹהִים; יָרוּם בַּגּוֹיִם, יאֱנוֹס אָרֶץ.
יב יְהוָה צְבָאוֹת גֵּרְשַׁנִי; וְאֵין מִשְׂגָּב לָנוּ תְּרֵָפֵי רָחֵל סֶלָה.
***
לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר –
בקריאה ראשונה – איזה שיר יפה – הנה סוף סוף העלמות שרות . כמאמר השיר " ותצאנה בנות אל הערב זמר זמירות בערגה מצלצלת "[1]. אבל על מה שרות העלמות ?
שיר ההלל על נצחונו של ה׳ את האלות, ארץ, נהר, הרים, מושר בפי בני קורח אודות העלמות. אלוהים בכבודו ובעצמו אונס את העלמות/ אלות ארץ (יבול), נהר (זרימה ושפע), והרים (היריון). הוא שובר את קשתותיהם וחניתותיהם של כל מתחריו בגויים. זהו שיר הניצחון של מי שאנס וגירש והשתלט. אם קוראים את הזוועות של יהוה דרך העיניים של העלמות – זה ממש לא נשמע טוב.
אנו תרגמנו את השיר ללחשן של העלמות.
ג`יין שינודה בולן כותבת ("אלה בכל אישה") :
לפני שבעת אלפים שנה (ואולי הרבה הרבה יותר), לפני שעלו הדתות הגבריות , נפוצה באירופה העתיקה ובמזרח תרבות שהתבססה על דמות האם , תרבות יושבת קבע , שוחרת שלום ואוהבת אמנות. תרבות שהתקיימה על חקלאות ועל דייג וסגדה לאלה הגדולה. העדויות שלוקטו מאתרי קבורה מעידות שבאירופה העתיקה ובמזרח התקיימה חברה שוויונית ובלתי מרובדת, שנהרסה על ידי חדירה של עמים נודדים למחצה, פרשים ממוצא הודו-אירופי , שפלשו ליבשת מן הצפון הרחוק ומן המזרח. תרבותם של פולשים אלה התמקדה באב, והם היו נוודים, שוחרי מלחמה בעלי אידיאולוגיה שמעצימה את השמים ואדישים לאמנות.
המאמינים ראו באלה את כוח החיים הנשי הקשור בפריון ובטבע הכוח האחראי ליצירת החיים וגם להריסתם. הנחש היונה העץ והירח היו סמליה המקודשים. לפני בואן של הדתות הפטריארכליות נחשבה האלה הגדולה בת אלמוות , בלתי משתנה , כל יכולה. האבהות טרם נכנסה לחשיבה הדתית וטרם היו אלים זכרים.
גלי פלישה של מהגרים הודו אירופיים החלו את הדחתה של האלה הגדולה מכס המלכות. בין השנים 4,500 עד 2400 לפני הספירה. לפי חוקרים שונים. האלה לא דוכאה לחלוטין אלא נמזגה אל תוך דתם של הכובשים. (ראו פולחן האשרה שהיה נפוץ בתקופה המקראית. למשל (כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ; ובעוד הרבה מאוד מקומות)
הפולשים כפו את תרבותם הפטריארכלית ואת דת הלוחמים שלהם על העמים שנכבשו, האלה הגדולה הפכה לרעייתם הכנועה של אלי הפולשים. ומאפייני עוצמה שהשתייכו קודם לאלוהות הנשית נוכסו וניתנו לאל הגבר. לראשונה החלו להופיע במיתוסים ספורי אונס וספורים שבהם הרגו הגבורים הגבריים אלמנטים שסימלו את האלה הגדולה. בשלב זה כמו שעולה מהמיתולוגיה היוונית חולקו המאפיינים, הסמלים והעוצמה שהשתייכו פעם לאלה גדולה אחת בין אלות רבות וכך נמשך תהליך החיסול.
תהילה מ"ו היא שיר נצחון שכזה – שמושם בפי העלמות – אלות הכבושות.
איך מחלצים את הקול הכבוש מתוך הטקסט אנחנו שואלות את עצמנו שוב ושוב. שרים שירי גשם, שירי ירח ושירי כוכבים
הדרשה על קול באשה ערוה תמיד נראתה לנו עלובה.
קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. (בבלי ברכות כד א)- לאחר הקריאה בתהילה מ"ו אנחנו מבינות שזאת דרשה מתוחכמת – שמטרתה להשתיק לגמרי את קול עצמת כוחות החיים והפריון של האישה. אמירות נוספות על כך שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש רק מוסיפות ומחזקות את המגמה הנחשפת כאן בתהילה מ"ו.
ודודו פלמה מעיר : ישנן לפעמים נקודות על ציר הזמן והחיים בהן הצורך באלות נעשה ברור וחד כסכין. רגע כזה היה הרגע בו רחל גנבה את התרפים כאשר הלכה עם יעקב לארץ כנען:
וְאֲשֵׁרָה שֶׁנִּקְרְאָה רַבַּת עֲתִירַת יָם
וּבָעַל אֵל הַגְּשָׁמִים הַסְעָרוֹת וְהַבְּרָקִים
וְטַלַּי בַּת רַב אֵלַת הַטָּל בִּתּוֹ שֶׁל בָּעַל
וּפִּדְרַי בַּת אוֹר אֵלַת הָעֲרָפֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל בָּעַל
וְאַרְצַי בַּת יְעַבְדַר אֵלַת הֶעָפָר
וְגֶּפֶן-וַאוּגָּר שְׁלִיחוֹ הַנַּעַר שֶׁל בָּעַל
וְעַשְׁתְּרוֹת אֵלַת הַיֹּפִי הַפִּרְיוֹן וְהַתְּשׁוּקָה
וְעֲנָת אֵלַת הַצַּיִד
וְשֶׁמֶשׁ אֵלַת הַשֶּׁמֶשׁ מָאוֹר הָאֵלִים בִּתָּם שֶׁל אֵל וְאֲשֵׁרָה
וְאֵיךְ יָכְלָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ
בְּלֹא כָּל הַשֶּׁפַע הָאֱלִילִי הַמַּרְהִיב הַזֶּה
הַנּוֹצֵר וְעוֹטֵף אוֹתָהּ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים
מֵאָז נוֹלְדָה בְּאֶרֶץ בְּנֵי קֶדֶם
בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם עַתִּיק רוֹחֵשׁ
אֵלִים וְאֵלוֹת בֶּהָרִים וּבִיעָרוֹת בִּנְהָרוֹת
וּבַגְּבָעוֹת בַּסְּלָעִים, בָּעֵצִים וּבַסְּעָרוֹת
וּבְקוֹל הַדְּמָמָה הַדַּקָּה שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵיהֶם. (דודו פלמה)
————————————————
[1] יהושע רבינוב, ירדה השבת אל בקעת גינוסר