המשנה במסכת מועד קטן מתחילה עם שדה שחרב, וממשיכה בענייני אבלות בחול המועד. זאת מקפצה נהדרת לבבלי לעסוק בעניינים הכואבים של אבלות ונידוי. בדיון שלהם על המשנה "אין קורעין, ולא חולצין, ואין מברין, אלא קרוביו של מת…", מביאים חכמי התלמוד חומרים רבים המרחיבים וחותרים תחת המשנה הקצרה והפסקנית הזאת.
מי הם הקרובים של המת? והאם קורעים ומתאבלים רק על אדם?
הבריתא המובאת בבבלי זוכה לדיון מרתק בתלמוד. כל מילה נבדקת ונלמדת , וזה אכן מצריך מאמר בפני עצמו.
כאן, אני מביאה את הבריתא, שאף מופיעה בעבודה:
ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים. וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן? דכתיב ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אבי אבי – זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו – זה רבו שלימדו תורה. (בבלי מועד קטן כו א)
אני לומדת שהקרעים על מות ההורים אינם מתאחים, כמו גם ההקרעות מהרב, מספר תורה, מבית המקדש וירושלים.
כמו שאומר אברהם שלונסקי : https://www.youtube.com/watch?v=6wYzXUZyoP0
קְרוּעִים אָנוּ
בְּלוּאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דַּי.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן-יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.
רְעֵבִים אָנוּ
צְמֵאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צַר.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּ מִן הַמֵּצַר.
וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב
וְהַלֵּב יָרֹן-יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב…
…חֶבְרַיָּא, בּׂאוּ!
מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ
אֶל בַּל-נֵדַע-מַה-שְּׁמוֹ-הוּא
יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.
רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ
כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.
מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ,
אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!
הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי
וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי
מִי עוֹד אֻשָּׁר כָּמוֹנִי
אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!
עוֹלָם הַזֶּה כַּזַּיִת.
עוֹלָם הַבָּא הוּא פַּיִט
אַשְׁרֵי כָּל בֶּן-בְּלִי-בַּיִת
אַשְׁרֵי כָּל אִישׁ גַּם-זוּ!…
נִתְהוֹלֵלָה
נִתְחוֹלֵלָה
נִשְׁתּוֹלֵלָה
אָמֵן סֶלָה!
כשה'קרועים אנו' של שלונסקי מוקרן על ידי הקרועים שאינם מתאחים של התלמוד, השורות שלו מזעזעות פתאום :אשרי כל בן בלי בית"
