(ז) וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי: (ח) וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם: (ט) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ: (י) לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע: (שמואל ב ג)
הרגע שבו אבנר נשבע שהוא "עובר צד" – הוא הרגע בו לקח את רצפה בת איה פילגש שאול, רצפה עוברת התעללות עוד בהיותה בבית שאול המתמוטט – מלחמת האזרחים גורמת להפקרת יתר של נשים, ולהתרסקות מבני החסות הקבועים – אין קיום לאשה ללא חסות.
מה עלה בגורלה עד ספור הגבעונים – (שהתחולל כנראה עוד לפני מרד אבשלום) – לא ידוע. היא ושני שני בניה ארמוני ומפיבשת אולי חיו תחת חסות דוד – אבל את הבטחון הכוזב של דוד אנחנו כבר מכירים – ושני בניה מוקעים במוות איום , יחד עם חמישה בני מירב/מיכל כדי לרצות את הגבעונים. המבקשים נקמה על הנזקים שנגרמו להם בעקבות חיסול כהני נב על ידי שאול.
יש המפרשים שדוד רק חיכה להזדמנות לחסל את שארית בית שאול – ורק אז סוף סוף שרידי שאול ובניו ושרידי גופות בני רצפה – מובאים לקבורה.
עמנואל לוינס בעקבות הגמרא ביבמות עוסק במחיר האיום שעלינו לשלם כדי לרצות את האחר. כדי שלא יהיה חילול תורה – נרצחים נסיכים. הוא והגמרא גם יחד מתעלמים מברית ההונאה והרמאות שכרת יהושע עם הגבעונים – נראה שבעקבות הגמרא לוינס נסחף למחוזות האבסורד המוסרי.
*****************
ובאמת ,יש אחר בספור הזה. האחר היא רצפה בת איה ולא הגבעונים הרמאים. לאחרת זאת אין קול, קולה מושתק עוד מימים אחרים ורעים בבית המלך שאול , קולה מושתק כמועברת כחפץ מגבר לגבר. מילה היא לא אומרת – אבל מעשיה הם כסטירת לחי מצלצלת להוויית ההתנהלות הרצחנית של דוד.
רצפה בת איה פורשת כעין אהל על גוויות בניה המוקעים – לבל ינקרו אותם עופות הטרף, שבעה חודשים היא יושבת ליד גוויות בניה . בשמה מקננת צפור הטרף איה – והזעקה : איה בני, איה בני – מתכתבת בטראגיות עם הבן המוקע אל האלה וקינת דוד בני בני אבשלום.
המקרא לא מספר על זעקותיה של האם השכולה. גם קולה של אלישבע אם נדב ואביהו – כמו קול אביהם, נדם. ושרה מתה אחרי העקדה. רחל מבכה על בניה אומר ירמיהו , מאנה להנחם. ומייד נשמע הקול הגברי של האביר על הסוס הלבן – מנעי קולך מבכי. אי אפשר לו לנביא להכיל אפילו לרגע את בכי רחל.
מה לוחשת וזועקת הפרסונה של רצפה – מה לוחשת הגחלת הבוערת?
רצפה בת איה היא היחידה בספור הזה שמביעה עמדה מוסרית כנגד רצח חפים מפשע. זוהי מחאה כנגד מנהג גאולת הדם ושרשרת ההרג – מנהג מקובל בחברות פטריארכליות רבות.
התעקשותה להישאר לצד גופות בניה במשך ימים רבים מביאה את דוד לא רק לתקן עוול ישן של זלזול בכבוד המתים והבאה לקבורה של עצמות שאול ויהונתן שהופקרו לגנבים , אלא גם לידי הכרה באחריותו להרג צאצאיו של שאול ולהיעתרות לדרישתה של רצפה בת איה לקבור את בניה באופן מכובד . היא מסרבת להמשיך ולמלא תפקיד סביל בסכסוך. ואכן אי קבורת הבנים מערערת על המוסכמה שהגברים הם הנלחמים והורגים זה את זה והנשים אמורות לקבור את המתים ולהתאבל עליהם. היא ממאנת למלא את התפקיד המאקאברי הזה, ויוצרת מומנטום בעל השפעה מוסרית – ויחד עם זה משמיעה קול של מחאה אוניברסלית וזעקה ציבורית אישית ופוליטית מגדירה את מצב האימהות לא רק כמצב , "פרטי" אלא גם כגורם מרכזי בחיים הציבוריים .
מעשיה של רצפה בה איה כאם מבטלים את המונופול המוענק לגברים על המרחב הציבורי אגב דחיקת הנשים והאימהות למרחב הפרטי, ובמעשה זה היא מפגינה מנהיגות הנושאת בשורה מוסרית בעלת תוקף כללי : ראיית החיים כערך שאין לו מחיר . בעמדה זו תומכת המסורת העברית , האוסרת להמית בנים על חטא אבותיהם , וגם כוחות הטבע , הממטירים גשמים שמשחיתים את היבול , משתתפים במחאה על המעשים שנעשו . במקום נקמה וכבוד – היא מעמידה חמלה אהבה ואמונה בקדושת החיים.(1)
(1) – עפ אסתר עילם, בספר – א-מיתיות, צדק חברתי מגדר ומדרש. רצפה בת איה הרהורים על גיבורה-אישה
**************