משום מה, כל יום הלימוד של הפרק הזה נע אצלי כלומדת בין הבכי וההספד ובין השדה המערה והעץ.
בראשית פרק כג
(יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב.
וכל העץ אשר בשדה. אולי היה זה בית קברות מוקף עיצים? כמו בחו"ל?
או כמו בקיבוצים, או במקומות קטנים?
אני יודעת שההלכה מתנפלת על ההגדרות המדוייקות האלה, ולומדת מהן המון דברים – איך לעשות עסקת נדלן, למשל.
אני חשבתי על עץ בודד בתחילת הדרך, על אלון מורה, על הסכנות, המכירה לפרעה, לאבימלך, העקרות המייאשת מקשת הלב.
והטרגדיה של העקדה.
היא עוד תחזור – באהל של רבקה ויצחק.